ZoeyAngel
סהר הבין:(

°•המכשפה הנודדת•° – חתונה (פרק 35)

ZoeyAngel 17/10/2014 793 צפיות תגובה אחת
סהר הבין:(

°•חתונה•° – פרק 35

הכל התקדם לפי התכנית. מוקדם בבוקר אווה הגניבה אותי לאזור בו תתקיים החתונה. "אני מאמינה בך שתעשה את הדבר הנכון" אמרה ונשקה ללחיי. הסתתי את מבטי והצצתי מאחורי השיחים. "אני חייבת ללכת." נפרדה ויצאה, כנראה לפגוש את סילם. הבטתי בה מעופפת בשמים.

"אני כל כך לחוצה! אווה הצילו!" יבבתי כשאווה נכנסה למספרה. "אין לך סיבה להילחץ. הכל יהיה בסדר גמור, מבטיחה." אמרה וליטפה את כתפי. נשמתי עמוקות וספרתי עד 10. "טוב. בואי שבי שיעשו לך משהו גם" ביקשתי. היא התיישבה על הכיסא לידי וסימנה לספרית. בסוף הטיפול הבטתי במראה. הספרית החליקה את שיערי, שגם כך היה חלק, ופרמה את כל הקשרים שהיו בו. כעת הוא השתרך אל מתחת לכתפי, והגוונים הבלונדינים בלטו על רקע השיער השחור כליל. שיערה של אווה ניקלע בצמה ארוכה המשאירה את הפסים הכחולים להסתלסל סביב פניה. "טוב. עכשיו איפור" אמרה וגררה אותי אחריה אל החנות הבאה. המאפרת עיטרה את פני, שמלחתכילה לא היו זקוקים לאיפור, צבעה את שפתי בורוד בהיר והבליטה את עיני האפורות. אווה נצבעה בכתום, שגרם לצבע הירוק בעיניה לככב. "את כל כך יפה!" צווחתי בשמחה. "את יותר יפה ממני, מותק" החמיאה לי. "אוי אווה," חיבקתי אותה. "אני כל כך מאושרת. רק דבר אחד יכול לשמח אותי יותר" מילמלתי. "מה? אולי אני יכולה לעזור לך עם זה." הציעה בנדיבות. "הייתי רוצה לשלוח מכתב לאמא שלי" אמרתי בעצב. "זה לא הוגן מצדי שלא לספר לה בכלל. אבל אני חוששת שזה לא אפשרי" איימתי לבכות, על אף האיפור. "בטח סילם! ברור שזה אפשרי" קראה בהשתתפות. "אבא שלי יחתן אתכם היום, את יכולה לבקש ממנו." פערתי את עיני. "מלך וויצרי הוא אבא שלך?!?" שאלתי בתדהמה. "לא מלך, זה מורכב. בוויצרי יש מערכת שונה, אבל כן. מי נראה לך שביקש ממנו להסכים? הוא נורא עסוק" חייכה. מעכתי אותה בחיבוק. "את גדולה!" קראתי בקול אסיר תודה. "רק אל תספרי לאף אחד, בסדר? אני לא נסיכה, אני רק בת של אחד הראשים" הסבירה. "גם את זה את לא אמורה לדעת, אלוהים, כמה כללים אני שוברת בשבילכם- יוצאי הדופן שלי" צחקקה. חייכתי אליה. "בואי, צריך לפגוש את ארו וקסטי עכשיו."

הבטתי במראה. היה לי מוזר לראות את עצמי כך- שיערי, שפעם הגיע עד רגלי, נגזר עד לכתף. הסתובבתי אל סקסטרו. "בסט מאן, איך זה מרגיש?" שאלתי בעצב קל. "מעולה. למה אתה עצוב?" שאל. "שום סיבה, אני מניח. מתגעגע להורים" הוא נעמד לצידי. "אני לא יודע מה קרה להם, אבל אתה מרכיב לעצמך משפחה. אתה צריך לשכוח ממה שהיה ולהתמקד בעתיד.. אתה מתחתן היום, ובקרוב יהיה לך תינוק- אתה לא שמח?" הנהנתי והתקתי את מבטי מהמראה. "הנה הן באות" התריע. עצרתי את נשימתי. סילם נכנסה בחיוך ענקי, רצה אלי. עצמתי את עיני וחיבקתי אותה. התנשקנו ארוכות. "אהמ" השתעלה אווה. סילם התנתקה ממני והסתובבה, משוויצה בשימלה. לא ידעתי מה לאמר. סקסטרו חייך לתגובתי. "תודה לך." אמרתי לבסוף. "היא פשוט.. זה כל כך מושלם. את מושלמת!" אמרתי ואספתי אותה בחזרה אל בין זרועותי. "אין בעד מה" הסמיק סקסטרו. לקחתי את הזר שהכנו לחתונה ושזרתי ורד לבן בשיערה. היא צחקה. חזרתי לנשק אותה. "אני אוהבת אותך" יבבה.
"גם אני."

מוזיקה נשמעה. ארו נכנס, מתח ניכר במבטו. איתו נכנס גבר שלא הכרתי, לא משנה. לא להם אני מחכה. לאחר כמה מילים, הן נכנסו. סילם היתה יפה מאי פעם, ארו נעץ בה מבט מוקסם. היא חייכה מאוזן לאוזן, מועכת את ידה של אווה לצידה. העברתי את מבטי אליה, מבחין במבט הנוקב שנעצה בי, כאילו לאיים עלי להישאר במקומי.
ארו עזר לסילם לעלות במדרגה האחרונה, מעביר את ידו על ביטנה. לא הבנתי את המחווה.
אווה נעצה בו מבט משועשע. המחתן מילמל דבר מה באלווית, ארו חזר אחריו בקול רועד. "נמושה." גיחכתי. הגבר שלידו הניח את ידו על כתפו, מעניק לו ביטחון. קולו התגבר, מקבל כוונה ומשמעות עם כל נדר. לאחר שסיים, חייך חיוך מתוח. תורה של סילם. היא חזרה על המילים בביטחון. איך היא מסוגלת לכבול את עצמה לרכיכה הזו, מתנשא אלף חסר עמוד שדרה? איך הוא ניצח אותי? הוא יותר נאה ממני? יותר אמיץ? היא בוודאי לא יודעת מה היא אומרת. אלווית היא לא שפה קלה, והיא באה לידי שימוש רק אצל אלפים- במקרה הזה, טקס כבילה אלפי. בחילה גאתה בי. איך זה קורה? "זה לא הגיוני, זה לא הגיוני, זה לא הגיוני. זה לא." מילמלתי, אוחז בשיערי. "הוא בטח הכריח אותה, או רימה אותה. זה לא קורה." דמעות ירדו במורד פני. הסתובבתי להביט בהם. היא כל כך מאושרת, למה? איך היא יכולה להיות מאושרת איתו? באיזו זכות הם לועגים לי ככה? אני עוד קיים! אני עוד פה! אני חי! אני חי, אני חי.. "אני חי!" צרחתי. הטקס נעצר. "מה זה היה?" שאל ארו. אווה נכנסה ללחץ. "כלום, זה היה לא כלום" סילם הביטה סביב בבלבול. שמתי את ידי על פי. זה לא היה נכון. אני צריך להניח לה, אסור לי. צפיתי בהם חוזרים אל הטקס, משלימים את השבועות. "יש התנגדות?" שאל המחתן. דמיינתי את עצמי קם וצולע אל מחוץ לשיח, צורח עליהם שיעצרו. פקחתי את עיני. "אם כך," קרא המחתן. "אני מכריז עליכם בעל ואישה." פרצתי בבכי חרישי. צפיתי בסילם מזנקת על ארו בנשיקות, ארו מלטף את גבה. צלעתי אל בין העצים. "תודה" אווה הגיעה כעבור מספר שעות. "את נראית מדהים" החמאתי לה, ראשי נשען על ידי. "אפשר לחזור עכשיו? היה לי טוב ביער" מילמלתי. "תודה, ולא. ראית את מה שהיית צריך?" שאלה. "שאהבת חיי מתחתנת? כן." אמרתי במרירות. "לא, הדבר השני." הרימה גבה. "לא?" אמרתי בבלבול. אווה דפקה על מצחה בידה. "קום." אמרה ומשכה אותי למקום ממנו יכולתי לראות בבירור את הזוג. עצרתי את נשימתי. סוף סוף הבנתי, וזה היה נורא.


תגובות (1)

זה היה חמוד, אבל לבסוף שוב..חבל לי על סהר. וזה גם קצת לא פייר שהם הניחו ל"מוות" דלו כ"כ מהר, אפילו בהתחשב בנסיבות><
טובנו..לפחות סילם וארו מאושרים

17/10/2014 10:36
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך