°•המכשפה הנודדת•° – הפתעה (פרק 32)

°•הפתעה•° – פרק 32

"ששש… תירגע… אתה בחיים" פקחתי עין אחת, השניה לא הגיבה לפקודתי. מולי ניצבו זוג עיניים עצומות בצבע ירוק כמו דשא רטוב, נוצצות כמו ברקת ואזמרגד. נרגעתי מייד. ראשי פעם, לא שמעתי ולא ראיתי בחציו הימני, כמעט כאילו אני משותק. ניסיתי להזיז את יד ימין, ללא הצלחה. נעזרתי ביד שמאל וניסיתי להתיישב. צרחתי וחזרתי לשכב. "טיפש! מה אתה עושה?! נפלת מצוק ואתה מנסה לקום?!" כעסה הנערה והעבירה את ידה על בטני, מעבירה את הכאב באופן מיידי. בבת אחת נזכרתי באירועי אתמול. "אני קפצתי" אמרתי. "שטויות. למה לך לעשות כזה דבר? החיים יפים" חייכה. בבת אחת היא הצמיחה זוג כנפיי עורב והרימה את גופי חסר האונים. הכל הפך שחור.
"אתה במקום בטוח" התעוררתי שנית, הפעם בגונגל טרופי. "סילם.." לחשתי. "המכשפה שלחה אותי לחפש אותך, אבל אמרתי לה שאתה מת" אמרה בחיוך. "למה?" שאלתי בבלבול. "היא אמרה שנפלת, אבל אם קפצת- כנראה שהם לא טובים אלייך ואתה צריך להתרחק מהם. חוץ מזה, מה היא תדאג לפצוע במצבה?" עיוותתי את פני. "מצבה?" שאלתי. "או! אתה עוד לא יודע? טוב, אני לא אהרוס את ההפתעה!" וויתרתי וניסיתי להירדם. "אתה בוויצרי, דרך אגב" אמרה. "מה?" שאלתי. "הכנסתי אותך כי אתה זקוק לטיפול. גם החברים שלך נכנסו". הבטתי בה. שיערה היה בלונדיני לבן מאחור, עם שני פסים כחולים מלכותיים מלפנים. "מה את?" שאלתי. "מוזר, חשבתי שתשאל קודם מי אני, אבל אני מניחה שבמצבך אתה לא דואג לנימוס. אני אווה טסט, חברה במסדר העורבים וראש העיר החיצונית." היא נראתה גאה בתואר. "שיהיה. אני סהר" אמרתי והתכרבלתי. "אוה, אבל את זה אני כבר יודעת" נהמתי בקשי ונרדמתי.

עיני דמעו מעצב ומאושר. החיים הולכים להשתפר מעכשיו, אבל איך אני מסוגלת לחוות אותם בלי סהר? ארו חיבק אותי, עיניו מנחמות. "הכל בסדר. אנחנו בטוחים. הוא היה רוצה שנהיה בטוחים" הנהנתי. "אני אוהב אותך סילם. בקרוב הכל יהיה מושלם. נהיה נשואים, ויהיה לנו תינוק" נראה שהידיעה מעודדת אותו פלאים. "מה אתה חושב שהוא יהיה?" שאלתי. "אני לא יודע. אבל אם זה יצא בן, אני בטוח שנדע איך לקרוא לו" עיניו נצצו. "אני מקווה שזו תהיה בת" אמרתי. "הרבה יותר מזל" העליתי על פני חיוך. "אנחנו נשמור עליו או עליה בטוחים בוויצרי" אמרתי, נזכרת בדבריה של אגאדה. "ואתה תצטרך לשמור עליו. כי אני.." מילמלתי. "יש לך משימה" אמר. הנהנתי. ארו כבר ידע על אגאדה ואיוולה זמן רב. סיפרתי לו עוד כשסהר נחטף, אך סהר.. הוא לא ידע. "אני מתגעגעת אליו" יבבתי. "הוא היה גלגל שלישי, מאז ומתמיד" השיב ארו בכנות. "אתה ידעת?" שאלתי באי אמון. "כמובן. זה היה ברור. אבל חשבתי שאם הוא שווה משהו הוא ממילא יאמר לך בעצמו. זה לא התפקיד שלי" הבטתי בו בתסכול. "למה לא אמרת לי? אולי עוד היינו מצילים אותו!" צעקתי. "איך? חוץ מזה, נראה לך שרציתי שתדעי?" נשכתי את שפתי. "היית מאויים?" לחשתי. "קצת" אמר בשקט. חיבקתי אותו. "אתה היחידי שלי בכל העולם. אתה הראשון והאחרון שאי פעם יהיה לי, אני נשבעת לך. זה במקרה שלא מספיקה לך ההסכמה שלי" חיוך עצום נפרש על פניו. "את לא הראשונה שלי, אבל את תהיי האחרונה, ואחרייך אף אחת. וכדי להוכיח לך," אמר בקול רך "אני מוכן לקצר מחיי הנצח, אם זה דבר שוויצרים מסוגלים לרפא" עיני נפערו. "מסוגלים בהחלט" נשמע קול מאחורינו. אווה. נדמה שהיא תמיד בזמן ובמקום הנכונים. הדמעות שבו לעיני. "לא לא! למה את בוכה?" שאלה. "את מזכירה לי את סהר" התעשתתי. "מותק, הוא במקום טוב יותר עכשיו. לא היו לו חיים טובים" אמרה בקול מנחם. חיבקתי אותה. "תודה שהכנסת אותנו, אווה. בזכותך אנחנו בטוחים" היא חייכה בנועם. "רק מנסה לעזור" היא העבירה את מבטה אל ארו. "וזה, חברים, דבר שאפשר לעשות".

אווה הובילה אותנו לגבעה קטנה מוקפת יער טרופי. וויצרי מורכבת מערים יפיפיות ללא כבישים, עם דשא במקום מדרכות ובניינים מודרניים מוקפים יער טרופי שאינו מסוכן ואין בו חיות טורפות וחרקים, רק עצים טרופיים וציפורים צבעוניות. "את הסוד הבא אסור לכם לגלות לאיש" הזהירה. הנהנו. בבת אחת הסתובבה ונכנסה אל הגבעה. "אווה?" שאלתי. היא נעלמה. כעבור מספר דקות היא שבה עם קערת מים. "תשתה את זה. אל תשתה יותר מדי" לקחתי את המים. "אתה בטוח?" שאלה סילם. "אם אנחנו מתכוונים להישאר יחד, אני לא רוצה להישאר צעיר בעוד שאת מזדקנת ומתה" נראה שהיא מבינה. לגמתי מהמים. "זהו!" תיזהר, זה עוד יהרוג אותך!" הזהירה אווה ומשכה את הקערה. בהינף יד היא העלימה אותה. הרגשתי מוזר, אבל טוב, כאילו משא של שנים הוסר מעליי. "איך את יודעת לעשות את זה?" שאלתי. "יש לי קשרים" צחקה. "אבל דיברתי יותר מדי. את, תעזרי לו. יהיה לו קשה טיפה להסתגל" קימטתי את מצחי. "אתם תראו" חייכה. "להתראות!" קראה אחרינו. "היא נחמדה" אמרה סילם. הנהנתי.