לב שבור

"מה יש לך?" אני שואלת, בעיקר בגלל שנמאס לי ממצבי הרוח שלו, רגע אחד הוא בשמיים, ואז במשך שבוע הוא הבנאדם הכי חרא בעולם.
"לב שבור." אתה ממלמל בדכדוך, ואני לא יכולה שלא להיאנח, אם הייתי חברה טובה, הייתי מתיישבת לידו ואומרת כמה זה חבל, ושהיא מפספסת את הבחור של חייה.
אבל אני לא חברה טובה, ממספר סיבות עיקריות.
"חבל." אני אומרת, ומבט אדיש על פניי, מוכנה להמשיך ללכת, אני פשוט לא מבינה אותו, ליבי נשבר כבר מאות פעמים, בכל פעם שליבו התאחה אם לדייק, ואני לא עשיתי מזה עניין גדול כל-כך, פשוט קמתי והמשכתי בחיי, אני מניחה שאני פשוט רגילה לזה.
"מה הקטע שלך?" הוא שואל, מזעיף את פניו היפות, ואני פשוט רוצה להתפוצץ.
"מה הקטע שלי?" אני חוזרת אחריו, לא ממש מאמינה שהוא אמר את זה.
"הקטע שלי, הוא שאתה מתנהג כאילו אהבה היא מחלה, אבל נדבק בה שוב ושוב, כאילו בכוונה." אני אומרת, רוצה לצעוק את המשפט, אבל אני מצליחה לעצור בעצמי.
הוא נעמד, מוכן להתווכח, אבל לי אין כוח לזה.
אני תופסת בחולצתו ומושכת אותך מטה, מביטה ישירות אל תוך עיניו ומנשקת את שפתיו.
"אהבה היא לא מחלה, היא לעולם לא תהיה מחלה." אני אומרת, ועוזבת את חולצתו, אני לא בטוחה למה עשיתי את זה, אבל אני מניחה שרציתי לעשות את זה, לפחות פעם אחת.
"לב שבור, ובכן זה דבר אחר." אני אומרת, ומתרחקת ממנו, אני מרגישה לחודה לפתע, כאילו מבטו סוגר עליי.
"אבל ללב שבור יש תרופה." אני אומרת, ומתחילה ללכת אל הדלת, או שיותר נכון להגיד לרוץ אליה?
"רק תזכור," אני מסתובבת, לא בטוחה למה."לכל תרופה מפתחים בסופו של דבר חסינות, אז אל תתגרה במזל." אני מוסיפה, ובורחות על נפשי, אבל במדרגות הוא משיג אותי.
"אל תלכי, אני צריך הסבר."הוא אומר ותופס בידי, אני מרימה לרגע את פניי אליו, ויודעת שבזבזתי זמן לשווא, הוא לא מבין את זה.
"הסבר למה?" אני שואלת, חסרת מנוח, רוצה לברוח לפני שהוא ישאל על כל מה שאין לי כוח להסביר לו.
"מה קרה הרגע?" הוא שואל, ואני פשוט כל-כך לא רוצה לענות לו, אז אני לא.
"זה לא חשוב." אני אומרת, ודוהרת במורד המדרגות, "חכי." הוא צועק לי, אבל אני לא עוצרת, אני ממשיכה לרוץ כאילו חיי תלויים בכך.