לא קיימת

"אני פשוט, כל-כך מטומטם." הוא אמר, ונשען על הקיר.
"אני באמת האמנתי-" הוא החל לומר, אך אז נזכר שהוא לא לבד, שגם אני שם.
הוא נוטה לשכוח שאני שם, כאילו אני לא קיימת, או לא באמת חשובה.
"לא, בבקשה תמשיך לדבר, אני הרי לא קיימת, וחוץ מזה זה נשמע ממש מעניין." אני אומרת ומנסה לחייך, אך לא נותר לי כוח להעמדת הפנים הזו, הייתי פשוט עייפה, ולא נותר לי כוח לשטויות הללו, למשחק שאני מנסה להמשיך לשחק, לתקווה שאני כל-כך רוצה לפתח.
"ניקול…" הוא מושך את שמי, רוצה להגיד שאני טועה, אבל הוא לא יכול.
"מה?" אני שואלת, קולי חד והוא נרתע קלות, מעולם לא הייתי דבר מלבד נערה מתוקה שמוכנה לקבל את תירוציו, אבל נמאס לי, אין לי כוח לזה, וכל מה שאני רוצה לעשות, זה ליפול על המיטה ולשקוע בשינה.
"זה לא כאילו אתה רואה אותי, אני הרי רק אוויר בשבילך, אולי אפילו פחות." אני מניחה שהיה לו יום רע, אבל הגיע הזמן להשים אותי במקום הראשון ולא אותו.
"תקשיבי," הוא אומר ונאנח."את לא אוויר בשבילי, בסדר?" הוא שואל ומביט בעיניי, אני מיישרת מבט, ואני לא חשה אליו דבר, רק אדישות.
"אבל אין לי כוח כרגע לרגשות הנחיתות שלך, אז את יכולה ללכת לעשות סיבוב או משהו, ואז לחזור ולהטיח בי את ההאשמות שלך?" הוא שואל, ומפנה אליי את גבו.
אתם יודעים, פעם, הייתי מאוהבת בו, הוא היה הכול בשבילי, אבל זה נגמר, אני לא בטוחה מתי הבנתי את זה, אבל ההחלטה הזו מתבשלת בתוכי כבר זמן מה, ואני יודעת שאני לא אתחרט על מילים הבאות שלי.
"אני, לא הולכת לסיבוב, אני הולכת הולכת לישון, וכשאני אתעורר, כדאי לך לא להיות פה." אני אומרת והולכת אל עבר חדר השינה.
"אם את זו שעצבנית, למה אני צריך ללכת?" נראה שהוא לא מבין את זה עד הסוף, הוא לא מבין שזה נגמר.
"בגלל שזה הבית שלי." אני עונה.
"אה, וסתם שתדע, כל מה ששייך לך ועדיין יהיה פה כשאני אתעורר, ימצא את דרכו למזבלה, מובן?" אני יודעת שזה יגרום לו להבין, וגם אם לא, לא באמת אכפת לי.
שנייה לפני שאני נכנסת אל חדרי אני שומעת אותו צועק את הדבר המטופש ביותר שאמר בחייו "את תצטערי על זה." הוא צעק מן הדלת."יום אחד, את תתעוררי ותקלטי שזו הייתה ההחלטה הכי גרועה בחייך." הוא הוסיף וטרק את הדלת אחריו, לא יכולתי שלא לצחוק.
"ההחלטה הגרועה ביותר שלי ,הייתה להתאהב בך." אמרתי אל החדר הריק, וידעתי שבפעם הראשונה זה חודשים, חיוכי אמיתי.