אנשי הפניקס – פרק ה'

ה10 לאוגוסט 2014 – יום הולדת שמח !

"עדיין לא" מיי הובילה אותו כשהיא מחזיקה בידו. עיניו של ג׳ייק היו מכוסות "מיי, מה את עושה ?" – "שששש" מיי נעמדה מאחוריו והתרוממה על קצות אצבעותיה כדי להגיע לקשר של חתיכת הבד. כאשר חתיכת הבד נפלה על הרצפה ג׳ייק פתח את עיניו, ציורים, לאורך מסדרון בצבע אדום, נגלו לפניו, כולם שלו ושל מיי, באחת הם נראו רטובים וצוחקים, באחרת, אכלו גלידה כשמיי מלוכלכת כולה, עוד אחת הראתה את שניהם שוכבים על הרצפה פשוטי אברים ולומדים.
"מיי, זה מדהים" פלט. "יום הולדת שמח, ג׳ייק" מיי חייכה חיוך ביישני. ג׳ייק ניגש אליה ולפני שמיי הספיקה למחות היא כבר הייתה בזרועותיו "תודה".

ה23 ליולי – לפני כ3 חודשים.

"הריח הזה" ג׳ייק דיבר והתהפך מתוך שינה "מיי!" הוא התעורר כשההבנה סוף סוף חדרה לתודעתו, ג׳ייק חטף משהו מהארון ונעלם. הוא לפט אבן וזרק אותה לעבר חלונה, האבן פגעה במצחה של מיי שנראתה מבולבלת, ג׳ייק חייך מרוב הקלה, היא בסדר, “מיי, כאן למטה" הוא צעק.
– "מה אתה עושה כאן? “
– “הייתי חייב לראות אותך, רדי למטה בבקשה, אני צריך לדבר איתך". ג׳ייק חיכה בקוצר רוח, הוא עדיין הרגיש את אותו הריח, מיי עדין לא יצאה מכלל סכנה.
“מיי" פלט כשראה אותה.
– "היי ג'ייק, מה כל כך דחוף בארבע לפנות בוקר?”
-"אני חייב להזהיר אותך,
מיי ? מיי!"
מיי כשלה על רגליה לפתע, הריח הזר נחלש והוא חש כי הוא הולך ומתרחק. ג׳ייק הביא אותה לבית החולים, ביקש מאחת האחיות לטפל בה ונעלם.
ג׳ייק עקב אחר הריח, נעלם והופיע שוב ושוב במקומות שונים, בניסיון הרביעי הוא סוף סוף ראה אותם, ג'ייק לא התכוון להתעמת איתם עכשיו, היה להם יתרון כמותי, ג'ייק ראה ביער הזדמנות להשתמש בכישורי ההסוואה שלו, הוא קפץ על צמרת עץ מבלי להזיז ולא עלה אחד. ג'ייק ריכז את חוש השמיעה שלו אליהם.
"אני מצטער אדוני, היא לא הייתה לבד, הספקתי רק למחוק לה את הזיכרון" למחוק לה את הזיכרון? חשב ג'ייק באימה, אוי לא…מיי…
"מה זאת אומרת רק?? בשביל מה שלחתי אותך?? חסר תועלת שכמוך !" טראח נשמע קול הנחיתה של ידו על לחי משרתו. "אני מצטער אדוני" אמר שפוף "אני אשאב ממנה את הכוחות ברגע שהיא תהיה לבד מאסטר"
כל הנוכחים היו לבושים בחליפות שחורות, ג'ייק שם לב כי לכל אחד מהם מוטבע קעקוע שחור בצורת דלתון על שקע צווארם. היהלום השחור, חשב ג'ייק, הייתי צריך לדעת.

השני לאוקטובר 2014 – המציאות של ימינו.

בדרכה לכיתה ג'ודי נתקלה במישהו, כל הספרים שהיו בידיה נפלו על הריצפה, ג'ודי התקופפה כדי לאסוף אותם אך כשקמה הוא כבר לא היה שם.
"אליס…. ג'ון…. קימי…. ג'ודי" ג'ודי מיהרה להרים את ידה והחזירה את מבטה לכיסא הריק שלפניה. "מיי" ג'ודי שוב הרימה את ידה "היום את גם מיי?" שאל אמורה בעליצות.
הכיתה ציחקקה אבל את ג'ודי זה לא הטריד "מיי לא הרגישה טוב, היא הלכה הביתה"
המורה הביט בה מבעד למשקפיו העגולות כאילו מוודא שאינה משקרת."ג'ודי, גשי אליי בסוף השיעור בבקשה"
לא טוב, חשבה ג'ודי בראשה.
צליל החריקה של הדלת קטע את בדיקת הנוכחות של המורה, מבעד לדלת נכנס נער שג'ודי לא זיהתה, ג'ודי התחילה לבחון אותו במבטה הביקורתי, ג'ינס עם קרעים, שיער ארוך עד הכתפיים, בלונד, ג'ודי שמה לב להתחלה של קעקוע שהתחיל בשקע צווארו אך החולצה השחורה והצמודה להפליא הסתירה את שאריתו.
הנער נכנס כשתיק הגב שלו תלוי רק על כתף אחת, ללא ספר מישהו שג'ודי הייתה יוצאת איתו.
המורה בהה לשנייה ארוכה על קרעי מכנסיו ולבסוף אמר "גייב, אני משאר, כנס" הורא לו.
גייב התיישב במקומה של מיי בשאת נפש ואז לפתע סובב את ראשו אלייה "היי, אני גייב" הוא חייך.
ליבה של ג'ודי התחיל לדפוק מהר יותר.