אנשי הפניקס – פרק ג׳

"איך הגענו הנה?" לחשתי.
-"ששששש תראי" הוא הצביע קדימה, הבטתי מעבר לשיחים שצצו לפתע.
"מה? אני לא רואה כלום" הוא שתק. המשכתי להסתכל ולפתע ראיתי דמות שחורה מרחוק ואז עוד דמות, הם הופיעו כאילו משום מקום.
הסתכלתי עליו מופתעת, הוא החזיר לי מבט ושם את אצבעו על פיו כדי להזהיר אותי להיות בשקט. החליפות האלה, לא יכול להיות שזה… לא הספקתי לגמור את המחשבה בראשי כשפתאום ידו שוב לפטה את ידי ושוב צצנו ליד בית הקפה.
"איך עשית את זה??".
"תקשיבי מיי, את נמצאת בסכנה והרבה יותר גדולה ממה שחשבתי" מבטו היה מהורהר
-"סכנה ? על מה אתה מדבר ?"
ג'ייק הביט בי, לא הצלחתי לפענח את מבטו. “מחר, בשמונה בערב אני אאסוף אותך מהבית ואסביר לך הכל”
-”טוב, בתנאי שאתה עונה לי על כל השאלות שיהיו לי, גם אם יהיו לי מליון כאלה”
ג'ייק חייך “סגרנו”.

"אני בבית" נשמע קולו, מהדהד בבית הריק. ג'ייק התיישב על הספה ובהה בטלויזייה הכבויה.
איך אני הולך לספר לה ? חשב, אני לא יכול פשוט לזרוק לה את זה בפנים.
צלצול נשמע מהדלת וקטע את מחשבותיו, ג'ייק ניגש לדלת להביט בעינית "מי שם?” קרא,
“משלוח לאדון ג'ייק וויליימס" ג'ייק סובב את המפתח אך כאשר פתח את הדלת, השליח שלפני רגע ניראה בעינית נעלם, גיי'ק הביט מטה, קופסת קרטון קטנה נחה על שטיח הכניסה. ג'ייק אסף אותה וסגר אחריו את הדלת. על הקופסה לא היה שם השולח וגם לא כתובת. ג'ייק התיישב על הספה ופתח את הקופסה עם מספריים שמצא על השולחן, נוצה, מכסף, בגודל של היד שלו הייתה מונחת בתחתית הקופסה "פניקס" לחש.
כאשר החזיק אותה בידיו שם לב כי קצה הנוצה דומה לקצה מפתח ועליו הייתה כיתובת: "שמור עליה".

"היי רו-אבא" מיהרתי לתקן "אני שמחה לראות אותך" הרגשתי מוזר לקרוא לו אבא בהתחשב בעובדה שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. כנראה שרוד קלט אותי "זה בסדר מיי, אם לא מרגיש לך בנוח לקורא לי אבא…” לא, זה בסדר" אמרתי בחיוך מעושה.
30/09/14 21:13
היום עבר מהר משציפיתי ושמחתי על כך מאוד, נמאס לי להתנהג כאילו הכל רגיל, שום דבר לא רגיל, אני לא זוכרת מי המשפחה שלי, החברים שלי, אני לא זוכרת מי אני.
כמה זמן זה ימשך ? האם יכול להיות שלא אקבל את זיכרונותיי לעולם ? האם הזיכרונות שהיו לי עד כדי כך נוראיים שהמוח שלי פשוט החליט למחוק אותם? אם כן, מה כבר ידעתי שעכשיו אני לא יודעת? מה אם, מי שאני בוטחת בו בעצם אויב שלי?

1/10/2014
צלצול השעון המעורר העיר אותי, כשהתיישבתי, מצאתי את עצמי שרויה על המיטה עם היומן לצידי, התארגנתי וירדתי למטה. "בוקר טוב מותק, הכנתי לך ארוחת בוקר" אמא קרנה מאושר. "קרה משהו?" שאלתי בחוסר עניין. "אבא שלך מצא רופא מומחה דרך חבר שלו מהעבודה. מיי, אנחנו יכולים להחזיר לך את הזיכרון ". שתקתי, לא ידעתי איך להגיב, אתמול בלילה הייתי מתוסכלת מהעובדה שאני לא זוכרת כלום אבל עכשיו, כשיש לי את ההזדמנות להחזיר הכל, למה אני מהססת? "מתי?" שאלתי כמעט בלי קול. אמא הסתכלה עליי במבט מודאג "מיי, חשבתי שזה ישמח אותך" עיניה היו מלאות בעצב. "תני לי לחשוב על זה טוב ? אני… זקוקה לקצת זמן לעצמי" אימי סובבה אליי את הגב בלי לומר דבר, ניגשתי לשולחן חטפתי את הכריך ויצאתי מהבית "תודה אמא" אמרתי כשכבר הייתי בחוץ.

"אני אומרת לך אם זה היה קורה לי, הייתי מתפוצצת" אמרה ג׳ודי זורחת מהתלהבות אני לא מבינה איך היא הצליחה לשרוד את זה". "כן, גם אני לא" עניתי, בלי שמץ של מושג על מה דברנו, המחשבות שלי שוטטו בין המפגש עם ג׳ייק לבין השיחה עם אמא שלי "ג׳ודי" אמרתי פתאום, היא השתתקה "תגידי למורה שלא הרגשתי טוב ושהלכתי הביתה" ג׳ודי פתחה את פיה אבל לפני שהספיקה להגיד משהו כבר הייתי בקצה השני של המסדרון.