כי לא נשאר דבר – פרק 17

פרק 17 –

״מה זאת אומרת ?״ שאלתי את הרופא ואחזתי בידי, היא כאבה.
– ״תראי בדרך – כלל אחרי שבוע הנקע אמור להתייצב והיד כבר לא אמורה לכאוב, אבל אני רואה שאצלך הכאב לא עובר. כניראה זו דלקת.״ הוא אמר וכתב משהו במחשב שלו.
״דלקת ?״ לא הבנתי.
– ״לרוב זה קורה אחרי נקע, את לא צריכה להתרגש.״
״וכמה זמן עד שהדלקת עוברת ?״ שאלתי.
– ״היא יכולה לעבור אחרי שבוע, מצד שני יש לי מטופלת שזה לא עבר לה כבר כמה שנים.״ הוא אמר.
שתקתי, איך אני אשאר עכשיו עם הדלקת הזו ? אלה כאבי טופת.
– ״בואי, אני אחבוש לך בחזרה את היד ואתן לך משחה למרוח על המקום.״ אמר והמדפסת בחדר שלו כבר התחילה לעבוד.
הוא הוציא שלושה דפים, שם על כל אחד מהם חותמת וחתם בעצמו. הסביר לי כמה ואיך לשים את המשחה ושחרר אותי לבית כשעוד שבועיים יש לי עוד תור אצלו.
שמתי את הדפים בתיק ואת התיק על המושב שליד הנהג במכונית שלי.
יצאתי מהחנייה ונסעתי לכיוון הבית, פתאום היה לי צלצול מהאייפון. בדיוק עצרתי ברמזור אדום אז הרשתי לעצמי לחפש אותו מהר בתיק, כשמצאתי אותו ראיתי שזה שון. עניתי ושמתי על רמקול.
– ״שומעת ?״ הוא שאל.
״דבר.״ עניתי ובדיוק הרמזור התחלף לירוק.
– ״סיימתי לעבוד על השיר,״ אמר.
״מה ? באמת ?״ אמרתי בהתלהבות.
עוד שניה ונכנסתי במכונית לפני מרוב התרגשות.
– ״כן, את רוצה לעבור דרכי ?״ הוא שאל.
״חמש דקות אני אצלך.״ אמרתי והוא ניתק את השיחה.
במקום להמשיך ישר בכביש ולנסוע לבית, פניתי ימינה לבית של שון.
״מה קורה ?״ שאלתי אחרי שנכנסתי לבית שלו.
– ״הכל טוב.״ הוא חייך.
– ״בואי למעלה.״ אמר.
עליתי אחריו במדרגות לכיוון החדר שלו, זו לא פעם ראשונה שאני כאן.
״איך יצא ?״ שאלתי בזמן שאני מניחה את התיק על הרצפה ומתיישבת על המיטה שלו.
– ״מקווה שתאהבי.״ הוא חייך חיוך קטן וצדדי ולקח את הגיטרה שלו עליו.

–

״ואו.״ אמרתי מופתעת כששון סיים להשמיע לי.
– ״יפה ?״ הוא חייך.
״מאוד!״ חייכתי גם חיוך קטן.
״אני חייבת שתלמד אותי לנגן אותו.״ אמרתי תוך כדי שאני לוקחת את הדף עם המילים אלי.
– ״עכשיו ?״ שאל והנהנתי.
הוא נצחק ותן לי את הגיטרה שלו, שמתי אותה עליי והוא התיישב לידי.
שעה עברה, עוד אחת ועוד אחת.
בסוף היום כבר למדתי איך לנגן את השיר בשלמותו. היו כמה פאקים פה ושם אבל אם אני אעבוד על זה מספיק, אני אשתפר.
בפעם האחרונה שנגנתי את השיר, שרתי אותו במקביל.
התחברתי למקומות הכי עמוקים שלי ולזיכרונות כדי לכתוב את השיר הזה, ואני באמת חושבת שזה שיר טוב. ולא כי אני כתבתי אותו, ממש לא. אלה בגלל המילים שלו, הרגשות שבו.
– ״שמעי יש לך קול,״ שון אמר כסיימתי לשיר.
חייכתי חיוך קטנטן שהיה צריך להתאמץ בשביל לראות.
– ״וזה לא הדבר היחיד שייש בך.״ הוא המשיך את המשפט.
לא הבנתי מאיפה המשפט הזה בא, ועוד לפני שהספקתי לחשוב, הוא רכן לעברי והתקרב לשפתיים שלי.
מהר זזתי אחורה, אין מצב שזה מה שקרה עכשיו.
״אתה…״ אמרתי וניסיתי להוציא משפט הגיוני מהפה.
דווקא הוא ? הבן-אדם היחיד שסמכתי עליו ?
– ״אני מצטער.״ הוא אמר ושחרר נשימה כבדה.
״לא אתה לא, פשוט…״ התחלתי לומר ועצרתי.
דווקא מי שהכי הייתי צריכה אותו עכשיו, גם הוא מתברר כמישהו שאי אפשר לסמוך עליו ? איך הוא לא מתבייש ?
אנחנו יושבים פה שנינו, כותבים ומלחינים שיר לאור, חבר שלי שנהרג, והוא פאקינג מנסה לנשק אותי ? מאיפה האומץ ?
״פשוט הרסת הכל.״ המשכתי את המשפט עד סופו.
הורדתי ממני את הגיטרה שלו, לקחתי את הדף עם המילים ואת התיק מהרצפה ויצאתי מהחדר. הוא בא אחרי וניסה להגיד שזה לא מה שאני חושבת, שזה היה רק עיניין של רגע ושלא צריך לעשות מזה משהו גדול.
לא הקשבתי לו, רצתי במורד המדרגות ישר למטה, פתחתי את דלת הכניסה וסגרתי אותה מאחורי.
פגע בי שמישהו שאני כל כך מעריכה, עושה משהו בלי לחשוב על ההשלכות שלו, שהוא גורם לי למצב לא נעים, ובטח אחרי משהו כל כך עוצמתי כמו המוות של אור.
הכעיסה אותי המחשבה שיכול להיות והוא היה איתי רק כי הוא חשוב שבסוף אני פשוט אפול בין זרועותיו ואהיה שלו, כאב לי שהוא שיקר לי ככה.
ועכשיו אני מבינה, שכניראה אין דבר כזה חברים אמיתיים, כל אחד והאינטרסים שלו, כולם בוגדים.