קמע הזהב של אפרודיטה| 4

הגענו למעין מקדש למקדש בכניסתו היו עמודים, וכולו היה עשוי זהב, ממש כמו מקדשים יוונים בסרטים. נכנסנו למבואה, היא הייתה כולה מוזהבת, והייתה מין חדר מעוגל גדול למקדש במקדש הייתה דלת הנכנסת לחדר גדול. איש גדול ושמן בעל עין אחת הזמין אותנו להיכנס.
“קיקלופ?” שאלתי את ג'ייק.
“כנראה" ענה.
“אמא'לה" מלמלה צ'ארלי.
איימי התקרבה אלי, ומבט חושש על פניה "זה לא חלום נכון?” שאלה בחשש.
“לא, זה לא חלום. תאמיני לי, היד שלי כבר כואבת מרוב צביטות" אמרתי. איימי, הילדה המקובלת ביותר, הייתה לבושה כרגיל בשמלה ורדרדה.
"בואו, כנסו הנה.” אמרה לנו דמות שהופיעה פתאום, היא הייתה יפיפיה, שיער זהוב, עייניים נוצצות ובורקות בגוון ירוק וצלקת קטנה ועדינה מופיעה לאורך צווארה הארוך.
הדמות הובילה אותנו למן מקום ובו שניים עשר כיסאות ועליהם, אנשים הנראים כבני אדם, אך בכל זאת שונים. במרכז ישב גבר, עם ענפי עץ זית בשערותיו, שרביט מוזהב בצורת ברק בידו, והוא כולו עטוף טוניקה לבנה-זהובה למרות שלא הייתי מומחית במיתולוגיה כמו ג'ייק, אבל ממה שקראתי בספרים שונים, ידעתי כי זהו זאוס, ליד זאוס, ישב איש, עטוף בטוניקה ירקרקה כחלחלה, בערך בצבע העור המוזר שלו "פוסידון" לחש לי ג'ייק אשר הלך לצידי ושם לב כי אני בוהה באופן משונה בפוסידון הכחול-ירוק, מצדו השני של זאוס, היה כיסא ריק, וזה נראה לי מוזר "אל מאחר? ממתי הם יכולים לאחר?, מחיאת כפיים אחת והם מגיעים לקצה השני של העולם. לא כך?” ושוב ג'ייק עזר לי כאשר לחש לי "האדס, הוא מגורש, אך יכול להזדמן לפה בכל זמן שירצה.” הסביר, הנהנתי בתודה. המשכתי לבחון את האלים אחד אחד, הם נראו אנושיים כל כך ועם זאת משונים כל כך.
“שבו!” אמר זאוס, ולפתע הופיעו מולנו כיסאות התיישבתי על הכיסא הקרוב ביותר אלי.
“שלום לכם חצויים יקרים!” אמר זאוס בחיבה רבה.
“תגידו שלום" מלמלה הנערה שהכניסה אותנו לעברנו.
“שלום!” אמרנו יחד כחיילים בשיירה.
“שלום" מלמל קול ארסי, ואחריי הקול הופיע עשן אפרפר, ואחריו איש צעיר עם שיער שחור, עיניים אפורות וריסים ארוכים כשל ילדה קטנה.
“האדס" מלמל זאוס בזעם
“כן, זהו אני! אל המוות. אבא שלך-” אמר והצביע על ליסה, “ואולי של עוד כמה מכם…” אמר בעייפות כאילו שאלו לא היו ילדים אלא צעצועים.
“האדס! לפי חוקי האולימופוס, אסור לך לספר לילדיך על היותך אביהם במקום ציבורי!” זעף.
“כן, כן… החוקים שלך פועלים רק בשביל האולימפיים, אני אל העולם התחתון, אל השאול!” צעק.
“כן, אנחנו יודעים" אמרה אישה הישבה ליד פוסידון.
“הרה, בבקשה.” אמר זאוס.
“טוב" זעפה.
האדס התקרב אל זאוס ולחש לו משהו.
“חצויים, אני והאלים חייבים לדון בנושא כלשהו, אנא תצאו ותחכו לי בחוץ, אלה, לווי אותם.” אמר והחווה בראשו אל עבר הנערה בעלת השיער הזהוב.
“בואו" אמרה בלחש ויצאה החוצה, בעודה מחזיקה את דלת החדר על מנת שכולנו נצא.
יצאנו החוצה, חזרה למקדש.