סיפור מסובך: פרק 13

ברגע שיצאתי אל רחובות העיר, לא יכולתי לגרום לעצמי לחזור, לא אל הארמון, הבטחתי לעצמי כי אחזור דבר ראשון על הבוקר, אבל רק לא הלילה, הלילה הזה, כולו שלי.
אתם יודעים, בימים האחרונים, כל-כך רציתי ללכת אל המלך, ולדרוש שהוא יבהיר את כוונותיו, אבל ידעתי שברגע שהוא יעשה זאת, אני אהיה חייבת להסכים, אני לא אוכל להגיד לו לא.
מקודם, לא הבנתי למה לא הלכתי פשוט ועשיתי את זה, הרי בסופו של דבר, זה עדיין יקרה במודם או מאוחר, הוא יציע לי נישואים, או שהוא יציע לי להפך לפילגש הרשמית שלו, ואז או שאני אהיה מה שאימי מעולם לא הייתה, או שאני אתייצב לשמאלו של המלך, בדיוק כמוה.
אבל עכשיו הבנתי, הבנתי למה אני לא הייתי מוכנה לזה עדיין, הייתי צריכה להרגיש חופשיה לפחות עוד פעם אחת, לפני שאני מוכנה לחזור לכלוב, משום שזה לא משנה אם זה כלוב רגיל או כלוב זהב יפהפה, כלוב הוא כלוב.
בזמן שיטוטי החלטתי להיכנס למסבאה שהכרתי פעם, אי-אפשר לומר שאהבתי אותה, אבל היא הייתה מקום סביר לבלות בו מספר דקות.
התיישבתי ליד הבר, ואיש לא העיר על זה, כולם היו עסוקים בחייהם, או בניסיון לשתות את חייהם.
המקום הזה השתנה הרבה מאז שהייתי פה לאחרונה, משום שהמקום הזה היה פעם אסון אמתי, שיכורים רבים, פלרטוטים פשוט עפים באוויר, והיה אפשר ממש להריח את האכזבה של מחר באוויר, אבל עכשיו, הכל היה רגוע, לא נשמע אפילו קללה אחת באוויר, והריח היחיד שיש פה, הוא של מים מטונפים.
"את לא אמורה להיות פה." קול מאחורי לוחש, ואני יודעת שאם אביט אחורה, אוכל לראות זוג עיניים זהובות.
"מה, לא מספיק מסוכן?" אני שואלת, ואני יכולה לראות חיוך על פניו, זה כמו בדיחה פרטית, משום שתפקידו הקודם היה לגרום למותי.
"את יודעת שמעולם לא היית אמורה למות." הוא אומר בקלילות. "תפקידי היה רק לגרום לך לשמור מרחק מהנסיך ג'ורג'." הוא מוסיף, ואני רואה משהו בעיניו, הבהוב מהיר שרומז על כך שהוא מצטער שלא מתתי עוד אז.
"זה מוזר כיצד אתה מעוות את האמת בקלות רבה כל-כך." אני אומרת, לא באמת אכפת לי כי אני יודעת שזה הסוף, הסוף לערב הנעים שלי.
הבטתי על פניו, וחשבתי על תקופה בה הכרתי אותו, אני לא זוכרת את היום בו הכרנו או איך הכרנו, אני רק זוכרת שאבי תמיד עודד אותי לפתח איתו חברות, אני לא יודעת למה.
במשך שנים, הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי, הוא והנסיך, אך הם תמיד היו בשני צדדים שונים של המתרס, תמיד נמשכתי לכיוון אחד ע"י אבי ואל השני ע"י אימי, וכילדה, לא ידעתי מה עדיף אז שמרתי על האפשרויות פתוחות, ביליתי עם שניהם, עד שיום אחד, הוא נעלם ואני נשארתי רק עם הג'ורג'. לא ראיתי אותו במשך שנים, עד שיום אחד הרגשתי זוג עיניים זהובות זועמות עיניים בגבי.
אני לא יודעת מה השתנה בזמן שהוא לא היה, אבל נראה שהוא גדל לשנוא אותי, את חברתו היחידה, אולי מצא חברים טובים יותר, ואולי לא, אבל נראה שאני כבר לא הייתי ברשימת חבריו.
הוא הקים אותי מן הכיסא, ולקח אותי מן המסבה, ואיש לא הרים אפילו אצבע לעזור לי, משום שזה עולם של גברים ואני רק אישה.
אתם לא יודעים כמה זה מתסכל אותי לפעמים, שגברים שווים יותר מנשים, שכל מה שנשים יכולות לעשות הוא להתחתן ולהוליד ילדים, שלפעמים מוכנים להרוג נשים בחדר הלידה, רק בשביל שהעובר הזכר יחיה, זה אגב, משה שקרה לאמו של ג'ורג', למלכה המוערכת על כול, היא מתה רק בשביל שיוכלו להציל את ג'ורג', אתם מבינים, מלכות ניתן למצוא בשפע, אבל נסיכים, הם נדירים בשוק.
אחת הסיבות שאהבתי את אבי, היא שלא היה לו אכפת אם אני אהיה בת או בן, משום שהוא יכול ללמד גם את זה וגם את זהו את התפקיד.
אבל לאימי זה הפריע, הייתי חייבת להיות בן, אימי התפללה בכל יום במשך שעות שלמות, בכדי לדאוג שאהיה בן.
אימי הייתה כל-כך מאוכזבת ברגע שנולדתי, שמעתי, שנים לאחר מכן, כי ברגע שאמרו שאני בת, שאימי פשוט איבדה את כוחה, היו בטוחים שהיא לא תשרוד את זה, אבל בסופו של דבר, היא חזרה לעצמה, כמעט כאילו דבר מעולם לא קרה.
"אם כן, מה תפקידך בימים אלו?" אני שואלת אותו לבסוף, מוטרדת, אני לא בטוחה מה שגרם לי לעבור מנושא אחד לאחר במהירות כמו, אך זה פשוט צץ לפתע בראשי.
הוא צחק, זה לא היה בדיוק צחוק מרושע, אלא יותר כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם.
"אני מניח שאת יכולה לקורא לי הסוהר החדש שלך."