גבירת האגם – פרק א'

פרק ראשון :)
אות'ר ניצב זקוף בחדר הכס, ידיו שלובות מאחורי גבו, והביט דרך חלונות הויטראג' הרחבים אל העיר שנפרשה תחתיו.
השמש שקעה כבר לפני כמה שעות ואת הרחובות השוממים האירו כעת רק אורו החיוור של הירח הצר ואורן של מנורות שמן קטנות שנתלו בפתחי האכסניות והפאבים בשעות המוקדמות יותר של הערב.
העיר נראתה שלווה כל כך כעת, אנשיה ישנים לאחר יום שלם של עשייה נמרצת. חיילים רבים פטרלו בין הבתים, ומדי פעם אותר היה מבחין בשריונו הכסוף של אחד מהן מנצנץ לאור המנורות.
הוא נאנח בשקט.
הוא נאלץ לשלוח חיילים כה רבים אל הרחובות בימים אלה. מרידותיהם הקטנות של השבטים הדרואידים הלכו וגברו לנוכח המיסיון הנוצרי והחשש ממרד עלה.
מלחמות על שטחי הממלכה פרצו בגבולות והוא נאלץ לשלוח חיילים גם לשם.
הממלכה עמדה על סף קריסה; סכסוכים פרצו בין אנשי חצרו והאצולה שמשלה במחוזות ממלכתו, שלא לדבר על היריבות בין הקבוצות השונות בעמו- עובדי האלילים, הנוצרים והדרואידים, שקרע הדתות ביניהם היה עשוי להוביל למלחמה שכמוה לא ידעה בריטניה.
המחשבות הטרידו אותו כל כך עד שגם כעת, בשעה מאוחרת זו של הלילה, הוא לא היה מסוגל להניח את ראשו על הכר ולהירדם.
דלתות אולם הכס נפתחו בסערה.
אותר הסתובב לעברם, ידו נשלחת אל ניצב חרבו, אך איש לא עמד בפתח.
צמרמורת חלפה בגוו של המלך אות'ר בשעה שהתקדם לעבר הפתח. "מי שם?" הוא קרא לעבר המסדרון הריק.
"אתה לא רואה אותי, אות'ר?" הקול נשמע כאילו הוא מגיע מכל פינות האולם, ומאף אחת מהן. דמו של אות'ר קפא בעורקיו כשזיהה את הקול. הוא לא חשב שישמע אותו שוב. זה לא ייתכן.
"גלי את עצמך!" הוא שאגף קולו מהדהד בין קירות האולם הריק.
ואז הוא הבחין בה.
היא נשענה על המשקוף, פניה מוסתרות בברדס שחור שגלימותיו גלשו על גופה והגיעו עד לרגליה.
"כמה זמן עבר?" היא זרקה את השאלה לחלל האוויר, כאילו הרהרה לעצמה. "שנה? שנתיים? תמיד הייתה גרועה בחישוב זמן אנושי."
אות'ר חש ברעד חולף בגפיו וידיו רעדו כל כך שהוא נאלץ לייצב אותן בכוח על ידי קפיצתן לאגרופים.
שתים עשרה שנה.
שתים עשרה שנה חלפו מאז ראה אותה לאחרונה. את הילדה הקטנה בת השבע שנראתה צעירה אפילו מכפי גילה.
הילדה שעיניה הרכות ראו יותר מכפי שהיה ראוי שתראה כל ילדה בגילה.
"את לא יכולה להיות כאן," הקול שבקע מגרונו היה צרוד, וצרם אפילו לאוזניו.
היא הפנתה לעברו את ראשה והברדס נפל על כתפיה, חושף את פניה.
היא הייתה בת שבע עשרה או שמונה עשרה כעת, שערה השחור כעורב גולש בגלים ארוכים ומבריקים על גבה, עיניה יורות לעברו ברקים.
"לא יכולה?" כעת הייתה כל תשומת ליבה מופנית כלפיו, ועיניה היו זועמות. "ישנם מעט מאד דברים שאינני יכולה לעשות אות'ר. אתה, מכל האנשים, צריך לדעת זאת."
אות'ר אילץ את עצמו להירגע. לא היה לה כל כוח כאן. לא כשהיא כל כך רחוקה מהמגדל שלה. לא כשהיא כל כך רחוקה מהחרב.
"הבן שלך הגיע לבקר אותי היום," היא אמרה בסתמיות, כאילו פצחה בדיון על מזג האוויר. היא עקפה אותו בהליכה זקופה ושוטטה לה בחדר הכס, בוחנת בסקרנות את חפצי הנוי.
דמו של אות'ר קפא בעורקיו. "זה לא ייתכן."
היא נאנחה. "הייתי שמחה אם היית מפסיק לומר דברים כה חסרי תועלת אות'ר. כדאי שתבזבז את מילותייך האחרונות על אמירת דברים קצת יותר… מחכימים."
"אין לך כל כוח כאן!" ירק אות'ר.
טלפיים בלתי נראות אחזו בגרונו, חונקות את מילותיו. "את… לא…" הוא השתנק, מתאמץ נואשות להכניס אוויר אל ריאותיו.
"מה אמרת?" היא פסעה לעברו, מעמידה פנים שהיא מתאמצת לשמוע את דבריו.
אות'ר השתעל וחרחר. "שחררי… אותי…"
הטלפיים עזבו אותו והוא קרס על ברכיו.
"שתים עשרה." היא אמרה בשקט, והוא הרים אליה את מבטו.
פניה נראו מותשים, מתוחים מרוב עייפות, כאילו הזדקנה בשניות שחלפו.
היא התקרבה לעברו והסירה את הכתר מעל ראשו. שפתיה היו קפוצות, אוצרות את הזעם הרב שהכילה, אך הבעתה הייתה קפואה.
החימה קצפה בתוכה, הולכת וגדלה עם כל רגע.
היא עמדה להתפרץ.
"מי נתן לך את הכתר הזה, אות'ר?" היא שאלה בשקט, עיניה מושפלות לעברו.
אות'ר התאמץ להזדקף. "את יודעת את התשובה.
"מי נתן לך את הכתר הזה!" היא צעקה כעת, מילותיה נורות מפיה בכעס איום, הזעם שכל כך התאמצה לרסן נשפך כעת ללא מעצורים.
"את!"
היא הביטה בו בשתיקה, עיניה עייפות, עייפות כל כך.
היא באמת הזקינה.
גופה הלך וקמל כעת, השנים שחלפו עליה בנעורי נצח באות לתבוע את מחירן.
"בגדת בי," היא לחשה. "וכעת אתה הולך לשלם את המחיר."
"הוא הביט בפניה, שקמטים חרצו אותן כעת, בשיער השחור שפסים של לובן נשזרו בו.
"זמנך בעולם הזה תם, מכשפה."
חלונות הויטראג' העצומים התנפצו בקול רעש אדיר ורסיסי זכוכית צבעונים התעופפו בכל רחבי החדר. הכינוי מכשפה היה עלבון שאין עליו מחילה, ואות'ר ידע זאת.
"רוצה לדעת מדוע אני כאן אות'ר?" הרסיסים המשיכו להתעופף בכל רחבי החדר, לא נופלים על הרצפה. "החרב מצאה את בעליה הערב."
אות'ר נרתע לאחור ורסיס זכוכית פצע את כתפו. הוא נאנק בכאב.
"האם אתה זוכר את הבן שלך? הבן שנטשת?" היא שאלה.
עיניו של אות'ר התרחבו בתדהמה, אבל מסיבה בלתי מוסברת הוא חש הקלה.
אם כך מי שביקר אותה הערב…
"זמני אכן אזל, אות'ר." היא לחשה. "אך ייעודי מעולם לא היה להרוג אותך."
הרסיסים קפאו באוויר.
"אתה עומד למות אות'ר," היא אמרה בשקט. שערה היה לבן לחלוטין כעת. "וזה אשר יהרוג אותך, יהיה בנך שלך."
הרסיסים נחתו על הרצפה ברעש.
"איש לא מביס את גבירת האגם," הוא שמע את קולה לוחש במחשבותיו.