First Love – 2

פסענו לכיוון הבנים, וככל שהתקרבתי גיליתי שאחד מהם ממש מוכר לי. "עידן?!" קראתי בפליאה, זהו היה בנדודי. הוא קם לחבק אותי ואת שיראל ואדל, כי הוא מכיר אותם, בכל זאת.. החברות הכי טובות שלי מכיתה א'. ומיד אדל אמרה בביטחון עצמי מופרז כרגיל "אתה מתכוון להכיר לנו את החברים שלך?" והיא גרמה לכולם להעלות חיוך "בטח! תכירו זה דניאל" עידן אמר, וחייכתי אליו ואמרתי היי. הוא חייך אליי בחזרה, וחשף שיניים לבנות וישרות ושתי גומות, שפשוט הרגשתי איך אני נמסה בעיניו. עידן הכיר לנו את הבחור השני, שמו היה איתמר. היה לו שיער חום, ארוך, וגולש. ענייו בצבע דבש. הוא היה קצת שחום, גבוה במקצת, ורזה. גם אליו חייכתי והוא חייך בחזרה. "ואתם ליידיס? מה שימכן בישראל?" דניאל שאל "היי, אני נועה" אמרתי "אני אדל" אדל אמרה וליפפה את ידה סביב צווארי "ואני שיראל" שיראל אמרה וצחקה על אדל שמנסה להיות בגובה שלי "אז, בנות אנחנו הולכים לפארק קרוב, רוצות להצטרף?" איתמר שאל אותנו בחינניות ואני לא יכולתי שלא לסרב ועניתי כן בשמי ובשם חברות שלי. עידן עמד ליד דניאל, אז ניסיתי להידחף בניהם וכאילו דיברתי עם עידן שדניאל שמע. ליפפתי את ידי סביב זרועו של עידן ודניאל פנה אליי "אז, את נועה בת דודה של עידן נכון?" "לצערי, כן." אמרתי בציניות "לצערך??" עידן שאל בפליאה "אין בנדוד יותר טוב ממני על פני כדור הארץ כולו!" הוא אמר עם חזה מנופח "על תעוף על עצמך יותר מידיי אם היית בנדוד כזה טוב לא היית מכבה לי את האור שאני מתקלחת!!" אמרתי וגרמתי לדניאל לצחוק "מה את משחקת פני תמימה כאילו שאת לא עושה את זה!" "די לריב" דניאל נכנס לשיחה כבוגר אחראי כשכבר הגענו לפארק. אדל ושיראל שהיו עם איתמר התיישבו על הדשא, ואני התיישבתי לידן. "בואו נשחק משהו!" אמרה שיראל, הילדותית מבנינו."מה נשחק?" עידן זרם איתה, שגם הוא לא הכי בוגר במילים עדינות. "מחבואים!" שיראל עמדה בהתלהבות וכולם צחקו. "אין לי כוח" אמרה אדל "נו, תזרמו" אמר עידן והקים את אדל ואותי "טוב נו… אז מי הסופר?" אמרתי "נעשה משלוש!" איתמר אמר (משלוש זה המשחק הזה עם הידיים ושמי שנשאר אחרון הוא הסופר) עשינו משלוש כמו ילדים מגודלים, ויצא שאיתמר הסופר. איתמר התחיל לספור עד 30 וכל אחד הלך לתפוס מחסה. אני הלכתי לאחורי איזה שיח, וראיתי שדניאל רץ אחריי לאותו מקום. ואז הוא משך לי את היד ואמר: "בואי יש לי מחבוא יותר טוב" הוא החזיק לי את היד ורצנו לאיזה סמטה מוזרה. התיישבנו שם על הרצפה שאנחנו מתנשפים. נשענו על הקיר ואז התחלנו פשוט לצחוק, סתם לצחוק. "אז מה את מספרת על עצמך?" דניאל שאל והסתכל עליי. "אממ… מה כבר יש לספר עליי" אמרתי ולא ידעתי מאיפה להתחיל. "אני כבר יודע שקוראים לך נועה…אז איפה את גרה? איפה את לומדת? בת כמה את?" הוא זרק את השאלות לאויר. "אני גרה ביישוב פה ליד, אני אצל סבתא שלי בשבת, עם בנדוד שלי, עידן. אני לומדת במקיף ד', ואני בת 15" עניתי. "עכשיו, תורך." הפנתי את השאלות אליו. "אני גר שני רחובות מפה, אני לומד בפנימיה וחוזר פעם בשבוע הבייתה. ואני עוד מעט בן 16." הוא אמר "טוב, ישלנו הרבה זמן עד שימצאו אותנו. אז ישלי מין משחק כזה מגניב שאפשר לשחק, רוצה?" הוא שאל וחייך חיוך ערמומי. "טוב, סבבה. איך משחקים?" אמרתי. "אני שואל שאלה ואת חייבת לענות עליה ויהי מה! וההפך." הוא אמר, וקצת חששתי אבל אמרתי כן. "אז מתחילים, נתחיל בקל ואז נעבור לקשה יותר. ממה את הכי מפחדת?" הוא שאל והתשובה כבר הייתה לי בראש. "זה קצת מביך.. מחושך, כי זה הכי מפחיד שאתה לא רואה כלום, ולא יודע מה נמצא מולך." אמרתי, והוא גיחך. ועוד לאור העובדה שאנחנו די יושבים בחושך. "אל תדאגי אני אשמור עלייך!" הוא אמר והתקרב מעט. "אז תורי, מה הפדיחה הכי גדולה שלך?" שאלתי והרגשתי ששיחקתי אותה עם השאלה שלי. "וואי זה דווקא סיפור מצחיק, זה היה בבוקר של היומולדת שלי. וברגע שפתחתי את העיניים, ראיתי אייפד על הריצפה עם ברכה. ובברכה היה כתוב שזה מאחותי. רצתי למטבח הכי מהר שיכולתי, וראיתי את אחותי עומדת עם הגב אליי, אז קפצתי עליה. ואמרתי לה 'תודה תודה תודה אני אוהב אותך פשוט אוהב!' ואז שמתי לב שזאת בכלל לא אחותי, זאת הייתה חברה שלה. שהם רק היו דומות מאחורה אני רציתי פשוט לקבור את עצמי!" הוא סיים לספר, ואני בוכה מצחוק. "אתה הילד בכי מפגר שהכרתי" אמרתי בלי להפסיק לצחוק. "תצחקי על טעיות של אחרים!! " הוא אמר, ועשה כאילו הוא נעלב. "אל תבכה" אמרתי. "מי בוכה? אני מתכנן נקמה!" הוא אמר. "עכשיו תורי לא? אז, מממ ישלך חבר?" הוא שאל הפתאומיות, כשאני מחכה לשאלה מביכה. "אממ.. לא" אמרתי במבוכה. מזל שהיה חושך, כי אם לא הוא היה רואה איך אני מסמיקה. "ולך יש חברה?"שאלתי ברגע של אומץ. "לא, אין לי. אני סינגל." הוא אמר וחייך. "איפה אתם?! שנה אנחנו מחפשים אתכם!" איתמר פתאום קפץ מאחורינו. "הם פה!" הוא צרח לשאר, ואני ודניאל קמנו. ואיך ששיראל ואדל ראו אותי הם באו לכיווני. "אנחנו רוצות פרטים!" אדל אמרה באצבע מאיימת ואני צחקתי. "טוב, טוב אבל קודם כל נגיע הביתה כבר נהיה ממש מאוחר!" אמרתי והם הנהנו בהסכמה. נפרדנו לשלום מהבנים, והתחלנו ללכת לבית. "אה, ובנות, אני חושבת שהתאהבתי…"