הסוד- החלק הראשון- ניסיון

כבר היה אמצע עונת הסתיו, רוחות חזקות נשבו, והעלים כבר נשרו.
הסתיו הייתה העונה הכי אהובה עלי, לא חם מידי וגם לא הרבה גשם, היה נעים.
הבטתי מבעד לחלון וראיתי את נועה, “נועה!” קראתי לה.
היא הסתכלה סביבה מספר שניות, בכדי לבדוק מי קורה לה, עד שנפגשה במבטי.
"אה, את קראת לי! חכי אני באה" קול דפיקה בדלת נשמע, פתחתי ונתתי לה להיכנס.
"קר בחוץ?” שאלתי, “קצת, תגידי, באלך לבוא איתי?”, “לאן" שאלתי לא מבינה.
"השכנה שלי רוצה שאני אאסוף לה את העלים בגינה ובתמורה היא תשלם לי, תעזרי לי ואני אתן לך חצי מהסכום" היא ענתה, ואני חשבתי כמה שניות.
"אממ, בסדר, חכי", לבשתי סוודר ויצאנו.
בדרך לביתה של השכנה של נועה, לא היה לנו על מה לדבר, הייתה שתיקה, האמת שאני נהניתי מהשתיקה הזו, אף פעם לא הייתי אדם של דיבורים. בכל צעד שעשיתי דרכתי על עלה שלכת, לא יודעת למה, זה היה פשוט כיף, נהניתי להרגיש איך העלה מתפורר לתחת לנעל שלי… “נו, תגידי משהו" פתאום נועה אמרה ונתקה אותי מהמחשבות שלי.
"מה להגיד? את זו שתמיד יש לה מה לומר…”השבתי לה.
"הינה הגענו כבר, אין צורך לחפש על מה לדבר חח". הבטתי בביתה של השכנה של נועה,
הבית היה נראה כאילו עוד שנייה מתמוטט, הייתה שם אישה זקנה,היא ישבה על כיסא מתנדנד קדימה ואחורה. כל עורה היה לבן ומלא בקמטים ועיניה שחורות וגדולות, ושערה היה אפור ופרוע לגמרי. פתאום, רעש גדול של רעמים וברקים, סופה גדולה של גשם החלה.
אני הייתי ממש מבוהלת, והאישה הזאת… היא הייתה נראית כל כך מפחידה, איך נועה רצתה בכלל לאסוף לה את העלים מהגינה? היא לא פחדה?
לאחר כמה דקות הגשם פסק, והאישה חייכה אלינו חיוך וסימנה לנו לבוא, אבל לא חיוך נחמד, חיוך ערמומי ומפחיד במיוחד, כל השיניים שלה היו שחורות לגמרי! על מה אני מדברת… בקושי היו לה שיניים.
"בואי דנה" נועה החזיקה בידי חזק והתקדמה, הרגשתי איך שהיא מחזיקה בידי בצורה מוגזמת, כאילו עוד רגע תולשת את ידי מהמקום.
"מה יש לך? חכי רגע… את בטוחה שכדי שנכנס אליה?” צעקתי והייתי מאוד מבוהלת,
היא החזיקה לי את היד חזק והמשיכה לגרור אותי לביתה של הזקנה. לרגע היא סובבה את ראשה והמבט בפנייה היה כל כך מפחיד ושונה, לרגע לא האמנתי שזו נועה שאני מכירה בכלל…

המשך יבוא…..