סוף טרגי: פרק ראשון

הכרנו לפני זמן לא רב, בקיץ הקודם.
את נראית כל-כך יפה, אפילו בשעה מאוחרת, תחת נורות הפלורוסנט, וללא טיפת איפור על פנייך.
נפגשנו כך לעיתים קרובות, מכירים אבל לא ממש, מספרים אחד לשנייה אט-אט את סיפורנו.
אני תמיד הייתי שם, בעיקר בגלל אימי, היא הייתה חולת סרטן סופני, היא רק יצאה ונכנסה לבתי חולים, עד שהיא נכנסה ולא יצאה יותר.
והיא, ובכן היא היית שם בגלל חבר בעייתי, מכור לאדרנלין, אני חושב, אני לא כל-כך זוכר כבר, אני מניח שלא שינה לי מי הוא או מה הוא עושה למחייתו, כל שעניין אותי היה את.
את היית שם כאשר הם אמרו שאין מצוא, אני עדיין זוכר את היום ההוא, אימי והרופא חיכו לי, אימי לא אמרה דבר, רק בכתה, ואז הוא התחיל לדבר, היו לו פנים של אדם שרגיל לספר חדשות רעות, אבל נראה שגם הוא עמד לפרוץ בבכי, נראה שלא חשוב כמה פעמים עושים את זה, זה תמיד משפיע עלייך.
ואת, אני זוכר שכמעט התנגשתי בך כאשר יצאתי מן החדר בריצה, אני עדיין לא מבין מה עשית שם, במחלקה של חולי סרטן, אבל זה לא עניין אותי בזמנו, כל שרציתי לעשות היה להיעלם, לברוח, להסתתר ולקוות שהם שיקרו לי.
את לא אמרת דבר, רק הלכת אחריי בשקט, וכאשר עצרתי בסופו של דבר, את רק עמדת לידי והנחת את ידך על כתפי, לא דיברנו באותו יום, וגם לא ביום אחריו, ואחרי זה, ובכן לא ראיתי אותך יותר, הנחתי ששחררו אותו, את חולה האדרנלין שלך.
בפעם הבא שראיתי אותך, ניסיתי לבקש סליחה, אך את החלפת את הנושא באמצע, ולא נתת לי לסיים את המשפט, אני חושב שזה הרגע בו החלטתי, שאת היצור המעניין ביותר שפגשתי בחיי.
עם הזמן התחלנו להתקרב, עם כל ביקור וביקור שלך בבית החולים, אך לא בצורה בה ציפינו, אני לא יודע מתי קלטתי את זה, אבל עצם העובדה שאת לא לידי, גרמה לי כאב, לא, לא בדיוק כאב, פשוט ריק מסוים, אני מניח.
לא הסתרתי ממך את רגשותיי, והעובדה שיש לך חבר לא הזיזה לי את קצה הציפורן, ידעתי שאם תחמקי מבין אצבעותיי, לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.
אני זוכר שיחה אחת במיוחד, אני מניח שבשבילי, היא זו שהתחילה הכול, התחילה באמת.
נראית נפלא באותו יום, כהרגלך, היה משהו מרגיע בשיער המבולגן שלך, משהו מוכר בקימורי צווארך.
"אני אוהב אותך, ואת יודעת את זה." אני אומר, בעקשנות הידוע שלי, אך אפילו היא החלה להתפורר כבר, והיה ניתן לשמוע זאת בדבריי, היה משהו כל-כך, עייף בהם.
"ואני אוהבת אותו." את אמרת כמעט בביטחון מלא, אבל רק כמעט.
"אני מכיר את כולך." אני אומר ולא מחכה לתשובתך."אני מכיר,כל קמט צחוק בפנייך, כל דבר שגורם לך לחייך, אני יכול לצייר את נמשייך בעיניים עצומות, אני יודע כמה נאמנה את, וכמה מצחיקה את יכולה להיות." אני אומר ועוצר רק לרגע, רק מספיק זמן בשביל לתהות, רק לרגע, האם זה באמת שווה את זה, אך זו הייתה שאלה רטורית, משום שהיית היית שווה הכול ואפילו יותר. "אני מכיר את כל פחדייך, אני יודע כמה עקשנית את ולפעמים, את כל-כך חסרת ביטחון, וזה מוזר, כי את האדם הכי שהכרתי בחיי." אני אומר וקם מן הכיסא בחדר ההמתנה, מחליט שנמאס לי להיום.
"הכי?" את שואלת, לא מבינה את מה שאני מנסה לומר לך.
"הבנאדם הכי יפה, והכי מוכשר, והכי מדהים ופשוט, הכי הכי." אני עונה, אך קולי לא עליז כפי שחשבתי שהוא יהיה כאשר אומר לך זאת, הוא פשוט, אפילו אני לא יודע מה הוא יותר.
"ואני אוהב את כולך, האם מכור האדרנלין שלך יכול לומר את אותו הדבר?" אני שואל, אני כבר יודע את התשובה, היא כתובה לך על כל הפנים בדיו בלתי מחיק.
"אני לא יודעת." את אומרת, אבל הספק מכרסם בך. "אין לי בררה. אני לא יכולה לזנוח אותו. אין לי איש מלבדו. לא אחרי כל מה שהיינו זה לזו." היא אומרת, ואני לא יכול להאמין כי אין לה איש מבלבד איזה בחור היוצא ונכנס לביתי חולים.
"כל מה שהייתם זה לזו." אני מבחין לרגע. "זה בזמן עבר." אני מוסיף, ומשהו בליבי משתחרר.
"כשתהיי מוכנה להווה ואולי לעתיד, תדברי איתי." אני לא בטוח מה גרם לי לסיים את השיחה הזו כך, אך זה עבד, בסופו של דבר.
לא דיברת איתי אחרי השיחה הזו במשך שבועות, התעלמת ממני במסדרון וכבר לא ראיתי אותך ליד חדרה של אימי כפי שהתרגלתי במרוצת הזמן.
אך יום אחד, כאשר הייתי בדרכי הביתה, את עצרת אותי, לא אמרת דבר, רק הבטת בי עם העיניים הגדולות וסוערות שלך, וידעתי שהחלטת, ידעתי שאת שלי, כפי שאני שלך.