אהבה אסורה

"אני לא יכול." הוא אומר בלחש חירשי המראה שגם לו זה כואב. עיניו נוצצות ועל שיערו השחור כפחם נחים כמה פתיתי שלג המרהיבים ביופים. גופו העטוף במעיל שחור וארוך בהחלט מסמן שחם לו בפנים, לעומתה, אשר רק שמלה ישנה ובמעט קרועה עוטפת את גופה הרזה.
היא לא מגיבה, כאילו והקור הקפיא את שפתייה הדקות שאת גוונם הורוד איבדו בשל הקור העצום התוקף את העיר הישנה. עייניה כאילו ומכריחות את עצמן להישאר פקוחות, לא רוצות להראות חולשה, ובטח שלא ביום אפרורי שכזה.
אורות הניאון, מהבהבים בקצר סדיר ואף משמיעים רעש בלתי נסבל.
"למה?" קולה הצלול אך הצרוד באותה המידה נשמע לפתע. אדי קור יוצאים משפתייה בכל נשימה ונשימה. מתפוגגים באוויר הקר.
הוא לא עונה, רק את רעידות גופה בוחן בעיינים מכווצות. "קר לך." הוא מחליט אך היא ממהרת להניד בראשה לשלילה, ושיערה הג'ינג'י הנוטף מים כתוצאה מפתיתי שלג שנמסו, משפריץ לכל מקום. שייניה נוקשות זו בזו, וללא היסהוס הוא פושט את מעילו הגדול, הארוך והשחור מגופו ומניח על כתפייה הצנומות.
"למה?" היא שואלת בלחש חירשי אך לחישותיה נשמעות כל כך חזקות ברחוב השקט.
הוא מחייך את חיוכו הצדדי ובמהרה מוחק אותו כשנזכר מה מצבם עכשיו. "אני מצטער," הוא לוחש, "אני רוצה שתיהי מאושרת."
היא רוצה לומר לו שלא, שהיא לא תהיה מאושרת בלעדיו, בלי ריחו הטוב, בלי הצחוק הצרוד, בלי זימזום שירתו על הבוקר, בלי הנשיקה שלו על לחייה העגולות, נשיקה שמלווה בדגדוג מזיפיו. היא רוצה להגיד לו שלא, היא לא תהיה מאושרת בלעדיו.
והיא רוצה רק לחבק אותו חזק ולרסק את שפתייה על שפתיו ושוב לטועם את הטעם המוכר. נשיקה תוססת וחמה תחת השלג הקר.
"אני פשוט לא יכול." הוא אומר שוב את מה שאמר, את מה שאת ליבה שבר.
היא רוצה לצעוק לו, להרביץ, לקלל, להאשים, לבכות, לחבק.
"אני רק רוצה שתזכרי אותי, כי אני אזכור אותך, תמיד. את חרוטה לי כאן, בלב." הוא אומר ושם את ידו הגדולה על ליבו. והיא לא רוצה להיות חרוטה בליבו, היא רוצה להיות שם.
"זה בסדר," היא אומרת ומרגישה את נשימותיה הופכות להיות כבדות יותר ויותר, "זה אסור לנו." היא לוחשת. גופה הרזה והחיוור רועד מתמיד. "ליהודיות אסור להיות עם גרמניים." כל מילה יוצאת משפתייה באילוץ וכאב רב.
היא מביטה בשנאה המלווה באהבה בבגדי הצבא אשר על גופו החסון, הבגדים שלפני כמה דקות הוסתרו בעזרת המעיל הגדול והשחור.
הוא מחייך אליה באילוץ ובכאב, אהבה של יהודיה ונוצרי לעולם לא תתממש.
היא משפילה את מבטה ומסדרת את הטלאי הצהוב על שמלתה.
"גם אתה תיה-" היא נקטעת על ידי צעקות.
"רוצי!" הוא צועק, "בבקשה, רוצי שרה!" הוא צועק ורגלייה הרזות רצות במהירות אל היער הסמוך.
נשימותיה כבדות ופנייה רטובות מדמעות.
"גם אתה תיהיה חרוט בליבי." היא משלימה את המשפט שרצתה להגיד לו בלחישה, ומתכסה היטב במעילו הגדול, השחור והארוך.