סוף טרגי: פרולוג

"כתבתי עלייך שיר, את יודעת?" אני לוחש באוזנך, ואת לא עונה.
"כתבתי, למרות שנשבעתי ביום בו נפגשנו, כי לעולם, ולא משנה כמה תבקשי זאת, לעולם לא אכתוב עלייך שיר." אני ממשיך ומספר לך, אך נראה שאת לא מעוניינת לענות, או שאולי את דווקא לא מעוניינת לשמוע.
"אבל זה לא שיר עצוב." אני ממהר לומר, פוחד מתגובתך, אך אז אני נזכר, אני מדבר אל קיר לבנים, קיר שאינו שומע ואינו משיב.
"אני יודע שאת שונאת שירים עצובים." אני ממשיך, לא בטוח למה אני עדיין מדבר.
אני מביט אל פנייך, הן נראות כל-כך חיות, השיזוף של הקיץ עדיין לא נעלם, עפעפייך עצומות, ושפתייך אדמדמות, אני לא יודע אך יצור כל-כך קר יכול להיראות כל-כך חמים.
"הוא מספר על כל הרגעים הטובים שלנו, על ימי הקיץ הנעימים, על ההתחלה של זה, שלנו." אני אומר, ואני מרגיש דמעות על לחיי, עינייך נעות מאחוריי העפעפיים, ואני רוצה לדעת על מה את חושבת, על מה את חולמת, מה את רואה מאחורי אותם עפעפיים.
"אבל, לא יכולתי-" אני מנסה להגיד, אך קולי נשבר ואני חייב לעצור, להבין איך אני ממשיך את המשפט הזה.
"לא יכולתי שלא להכניס את הסוף הטרגי שלנו." אני אומר, ומביט על חלוק בית החולים שלך, מביט בקירות הלבנים ובחלון ללא הנוף.
"אני מניח שזה שיר חמוץ-מתוק, השיר החמוץ-מתוק שלנו."אני אומר בעודי הולך אל עבר הדלת, "הייתי רוצה להישאר יותר, אך זמן הביקור נגמר." אני אומר כאשר אני כבר ממש בדלת.
"מלבד זאת, בעוד את קפאת בזמן, אני לא יכול לקפוא איתך, יש לי דברים לעשות, ואנשים לראות, החיים ממשיכים ורק את יקירתי, לא."