°•המכשפה הנודדת•°- כוכבים (פרק 28)

°•כוכבים•° – פרק 28

בבוקר קמתי והתגנבתי החוצה. "לאן אתה הולך?" ניתרתי בבהלה. "לשום מקום" הסתובבתי אל סהר. "אני אולי חלש ואנושי עכשיו, אבל יש לי ידע מספיק טוב כדי להבין שאתה משקר. בפעם הקודמת זו הייתה חבילת גלולות, מה הפעם?" החוורתי. "ממתי אתה.. זה לא משנה. אני יוצא בשביל משהו חשוב" אמרתי בכעס. "כמו מה?" נחר. "נגמרו לכם? סביר להניח" נחרדתי מהידע המקיף שלו על הזוגיות שלי ושל סילם. "זה לא קשור לזה" אמרתי בקצרה. "אלא מה? זה לא שקמת כדי לסרוג סוודר" חייך. שילבתי את ידי. "צוציק, ביום ההולדת הקודם שלי- עוד לא היית בתכנון. בסדר? אני יודע מה אני עושה, ושלא תעז להתנשא מעליי" נזפתי בו. "אם אני צוציק, בטח לא יפריע לך שאני אעקוב אחרייך" התעקש. נאנחתי. "אני קונה טבעת" סהר נסוג כאדם שנכווה מכלי חם. עיניו התמלאו דמעות. "אמרתי לך לא לשאול אותי" קראתי אחריו בעודו נעלם בריצה. הנדתי בראשי ויצאתי.
קיבלתי אותה בקופסא קטנה סגולה וקטיפתית. הצורף קשר מסביב לקופסא סרט כסוף ושיבץ חרוזים על הציר. "תודה לך" אמרתי בהתרגשות, דמעות נוצצות בעיני. "אני לברך בחור צעיר שתשובה תהיה נכונה" אמר וחיבק אותי. הודתי לו והכנסתי אותה לתיק. אני אצטרך לחכות לזמן טוב.

עלינו על העטלפים. חפנתי את ראשי בעצמות צווארו של העטלף שלי, מנסה להסתיר את הדמעות. "למה אתה בוכה סהר?" ארו שמר על הבעה אטומה. רציתי להרוס לו, לגלות, לשבור את הרומנטיקה שעוד הייתה מתממשת, אבל ידעתי בליבי שזה לא הדבר הנכון לעשות. "אני חושב שאני חולה" אמרתי. "ברור שאתה חולה, אתה אנושי עכשיו. יקח לך זמן להתרגל" אמרה בתון מנחם. חייכתי קלושות. "את האמת שגם אני לא מרגישה כל כך טוב. זה בוודאי מהרכיבה הממושכת." המשיכה. הנהנתי.
ריחפתי מעל המדבר, מאזין לארו וסילם מדברים כמה מטרים מעליי. הבטתי בהם. ארו קשר את עצמו לאוכף וכעת רכב בעודו שוכב על גבו בנוחות. סילם התכרבלה לצידו. זה היה מחזה יפיפה, זוג נאהבים מתחבקים על גבו של סוס עטלף תחת שמי הלילה. הם ספרו את הכוכבים בחולמניות, טועים ומתחילים מחדש כל פעם. הסתתי את מבטי ובכיתי. העטלף ניסה לנחם אותי במחשבתו, ללא הצלחה. בכיי התחזק, אך נזהרתי שלא להשמיע צליל. זה היה יכול להיות אני, כך שיכנעתי את עצמי. אם רק הייתי יודע מה לאמר, הייתי יכול להיות האחד. זה היה צריך להיות אני, שמנשק אותה עכשיו, מאמין שאין לו ממה לפחד, אך האם הוא צודק?

"הכוכבים כל כך יפים" לחש באוזני. הבטתי בעיניו, יפות יותר מכל הכוכבים שמעל. הוא צחק ושרק מנגינה נעימה. "קאז יור אה סקי, יור אה סקי, פול אוב סטארז" לחשתי, נזכרת במילים. "אי וואנה די אין יור ארמז, קאז יו גט לייטר זה מור איט גטס דארק. אים גונה גיב יו מי הארט" ארו חייך ונשק לראשי. "קולדפליי, הגאון הלא מובן" אמר. "אני מבינה אותו" לחשתי.