חצי רגל באדמה – פרק 61

אתם יודעים בכלל איזו הקלה זו, לדעת שהאסטמה שלך נעלמה לחלוטין? כמה פעמים שהיו לי התקפים, ממש ברגעים הלא מתאימים? כמו ביום שבו התראיינתי בשביל להתקבל בבית ספר יוקרתי, או אולי סתם במחנה שהיה לנו ביערות, כשחטפתי התקף בלילה הראשונה, וכך גם סתם בימים רגילים. האסטמה הזאת רדפה אחרי כל הזמן, ועכשיו שהיא נעלמה, זה היה כאילו הייתי בן אדם אחר, ואולי באמת הפכתי להיות משהו אחר. ההשתקפות שלי במים במקווה שמצאתי הציגו בן אדם עם עיניים רציניות יותר, כאילו כבר ראו מהו כאב אמיתי. השיער הבלונדיני שלי היה מלוכלך, ובאופן כללי, היה נדמה שהבן אדם שהשתקף אלי דרך המים, היה בן אדם מוזר. לא אני. לא אותו טיפוס שרק חלם להיות משהו אחר, ועכשיו הוא מתחרט.
קמתי בבוקר, מרגיש את הבגדים הרטובים שלי מהטל בבוקר. יישרתי מבט אל האגם. "קצת מוזר" חשבתי לעצמי "אני לא אמור לשנוא את הים ואת כל מה שדומה לו?"
ובכל זאת, היה משהו קסום בלראות את הזריחה משתקפת בתוך בריכת המים הצלולה. העצים נעו בתנועה חיננית, כאשר רוח נישבה בהם. לצערי, הרוח רק קיררה אותי יותר, וזה לא היה כל כך נחמד.
אחר כך הרגשתי חולשה כללית, כנראה בגלל מצב הרוח הרע שלי.
מתוך אינסטינקט ניסיתי לרסן את הרגשות. הייתה לי נטייה לעשות שטויות במצבים רגשניים, אפילו דברים שטותיים.
פחדתי שאני אעשה דבר אחד, אפילו פצפון, שיפגום באפשרות שאשלים את מסע החיפושים.
הייתי צריך להגיע לשאול, ואפילו לא ידעתי איפה אמה ופרסי, או יותר נורא, אם גאיה יודעת שאני יורד לשאול.
קמתי והתמתחתי באיטיות, כמו בבקרים של יום ראשון, כשלא היה בית ספר, ואבא, אמי החורגת ורומאן היו יוצאים לטייל, ואני הייתי לבד בבית, רק שהפעם לא הייתי יכול לעשות מה שבא לי. גל של געגועים תקף אותי, אפילו לרומאן הפעוט, שכל הזמן צעק ובכה, אבל הוא עשה את זה בצורה כל כך חמודה.
חשבתי לעצמי שלא הספקתי אפילו להיפרד מהם. בטח אבא הוא היחידי שאכפת לו, והוא בטח הבין איפה אני. "אם הוא ידע מי אמא באמת" חשבתי לעצמי.
הבטתי רחוק.
ידעתי שאין לי ברירה אלא להגיע לדנוור, כי שם ההמשך של המסע שלי, אבל זכרתי את עכבישי המתכת מהספר הראשון. איך אני אסתדר איתם?
רעד קל עבר לי בעמוד השדרה, והרמתי את התיק המלוכלך מאדמה מהרצפה, והתכוונתי ללכת לתחנת האוטובוס הקרובה. את ויצ'יטה עברתי כבר, והייתי בדרך לעיר הקרובה ביותר.
הלכתי ברגל, כאשר התחלתי באמת להרגיש ישנוני, אפילו שישנתי לפחות עשר שעות. הבטתי סביבי. על אף השעה היחסית מאוחרת, אף אחד לא היה ברחובות.
"מה קורה כאן?" חשבתי לעצמי. לצערי, זה היה מאוחר מידי.
הרגשתי איך הכל מחשיך, כאילו כפתור הכיבוי של העולם נלחץ.
…
כאשר פקחתי את העיניים שלי, גיליתי שאני במדבר כלשהו. לא ידעתי איזה מדבר, ולא זיהיתי את המקום, אבל דבר אחד היה ברור ללא כל ספק. לא היה לי אוויר בכלל בריאות. הרגשתי איך אני נחנק. שלחתי מיד את היד שלי אל המשאף, ותחבתי אותו לפה. לא היה אכפת לי שלא צריכה להיות לי אסטמה, פשוט פעלתי על פי אינסטינקטים.
אחר כך, אחרי שתי שאיפות מהמשאף כבר הרגשתי טוב יותר. נאנחתי, והחזרתי אותו לכיס שלי, מרגיש פתאום הקלה מתפשטת לי בגוף, כמו החום שגורם שוקו חם ביום קפוא, מה שלא היה כל כך נדיר בצרמט בכלל, בעיקר בגלל ששוויץ היא בירת השוקו העולמית.
"תומאס האסלר" אמר קול רם וכבד, קול מאיים. הרגשתי איך אני נמשך אל האדמה בכוח.
"כן?" שאלתי.
כבר ניחשתי מי זאת. ידעתי מיד שמדובר באותה אחת שרימתה אותי, וגרמה לי כמעט לרצוח את הגיבור שלי.
הרגשתי איך אני מתמלא שנאה.
"אתה מאכזב אותי, ציפיתי שדווקא תישאר איתי, אבל אתה החלטת לרדת לשאול." היא אמרה.
"כי אני לא בוגד!" קראתי.
"אתה. בחייך, אני אוכל להסתדר גם בלעדיך, אבל הדרך היחידה שתגיע לשאול היא כשתמות."
"אבל למה את צריכה שאני אמות?" שאלתי, בזמן שניסיתי לתכנן תוכנית.
"בחייך, אתה חושב שאני טיפשה, רק כי אתה הבן של אלת החכמה?" היא שאלה.
"מעולם לא אמרתי שאת טיפשה" אמרתי. נואש מהעובדה שאין לי שום תוכנית.
"זה בסדר, אני יודעת שלא, לעומת זאת, אני לא מתביישת לומר כמה אתה טיפש."
ידעתי שאני מאדים באותו רגע. לא ידעתי אם בגלל שאני נבוך או בגלל שאני כועס.
"היה כל כך פשוט לתמרן אותך" היא אמרה "קל לשלוט בך."
באותו הרגע הרגשתי זעם מתפרץ. זעם, כעס.
"אני-לא-אשתף-איתך-פעולה!" כעסתי.
הרגשתי פרץ אנרגיה משתחרר לי בבטן, ובבת אחת זה קרה.