לבד כשיש חברים.

הודעה!
אני בת, עשיתי את הסיפור בתור בן כי חשבתי על הסיפור במקרה של בן. אז תקראו בבקשה ואם תגיבו אז תכתבו בלשון נקבה ולא זכר.

מתחילים:

אני מרגיש לבד אפילו שיש לי חברים. משהו לא מרגיש לי נכון ונוח עם ה"חברים" האלה. כל פעם שאנחנו נפגשים משהו מציק, לא נותן לנוח. ואחרי שאני חוזר מהמפגש, אני מתחיל לשמוע מוזיקה באוזניות שלי, כאילו אני בודד. אני מקובל, אבל לבד, עדיין לבד. עוד לא מצאתי את הנפש שתבין אותי, שלא תגרום לי להרגשה בודדת. אבל כנראה שאני לבד, לבד כל החיים.
טיפה קטנה ומתוקה של מים בתוך ים מלוח. לבד גם בתוך הים.
אולי משהו לא בסדר אצלי? אולי אני היחידי שמרגיש לבד? אני לא יודע למה אני מרגיש ככה.
הלכתי ברחוב, לבד. חושב על החיים. שלפתע, ראיתי ילדה. היא הייתה כל כך יפה, שהייתי חייב לגשת לדבר איתה.
"היי" אמרתי לה.
"היי, גם אתה לבד" שאלה הילדה.
"איך את יודעת שאני לבד?" נלחצתי קצת.
"אתה נראה מקובל, אבל לבד" ענתה הילדה וסימנה לי לבוא אחריה.
תוך כמה דקות הגענו למקום מסתורי שלא הכרתי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי אותה.
"המקום הזה זה ההולוגרמות שלך" ענתה לי
"למה אני צריך לראות את ההולוגרמות של עצמי?"
"זה יראה לך למה אתה לבד"
הסתקרנתי. באמת עניין אותי למה אני לבד כל כך. זה הראה לי שאני הולך הביתה, מהמפגש.
"נו ו…?" שאלתי את הילדה.
"חכה ותראה" ענתה מרוצה מעצמה.
המשכתי לראות, ראיתי את ההולוגרמות של חבריי. הם צחקו, צחוק טיפשי והצביעו עליי.
כעסתי, למה צחקו עליי? אין בי צחוק.
"אתה רואה למה אתה לבד?" שאלה הילדה.
"לא, למה?" שאלתי.
"בגלל שאין לך חברי אמת, בגלל זה אתה מרגיש לבד."