האור שבקצה המנהרה פרק 2

בפרקים הקודמים: היום הראשון ללימודים החל, ואני נזכרת בחברים הקודמים שלי, שמתו בשריפה שהתרחשה בבית הספר הקודם שלי. אני רוצה לצאת לחקור את העיר אבל דואגת לאימא שלי.

האור שבקצה המנהרה: פרק 2
חזרתי הביתה, כמו תמיד נחתי קצת, אכלתי ארוחת צהריים ועשיתי את שיעורי הבית שלי. שסיימתי את הכול, התחלתי לחשוב אם לנסות לשאול את אימא שלי אם אפשר לצאת לחקור את העיר. אבל גם שקלתי אם לא לשאול אותה, הרי אם אני אעשה את אחת האפשרויות האלה היא תדאג או תכעס עליי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות, אני צריכה עזרה, מישהו שיתמוך בי, אני צריכה עדים לשריפה. שניסיתי לחמוק מהבית, אימא תפסה אותי ולא הניחה לנפשי. היא התחילה לשאול אותי שאלות, לחקור אותי, לדאוג יותר מדי. קטעתי אותה בצעקה: "אני כבר לא ילדה קטנה אני יכולה לדאוג לעצמי אז רק תעזבי אותי בסדר?" היא החלה לגמגם בדמעות: "לא ידעתי שזה מה שאת רוצה" אני ארד ממך עכשיו. סליחה שהטרדתי אותך כול כך. הלכתי ופניתי אליה: "אימא, סליחה שאני ככה צעקתי עלייך, לפעמים את פשוט דואגת יותר מדי, ואני כבר נכנסת ללחץ" אני מצטערת שאני מכניסה אותך למקרים כאלה, אני רק רוצה שתהיה בטוחה, אני מנסה בכול הכוח לשמור עלייך, ואת יודעת שאם יקרה לך משהו אני אשבור את הראש בקיר. אז בבקשה אל תעשי משהו שלבסוף תתחרטי עליו, אני רק רוצה שתהיה מאושרת בחיים שלך ותעשי את הצעדים הנכונים לעשות. אז זה הרגע שרציתי לשאול אותה, והתחלתי לשאול במהרה: "אימא אפשר ללכת לחקור את העיר הקודמת שלי?" היא ענתה בתקיפות: "ברור שלא!" מה את חשבת לעצמך? שאת ככה יכולה לצאת לעיר שכולה שממה ענקית של מוות? ואת עוד מתכננת לצאת מזה בחיים? לא נראה לי חמודה, סליחה. הפניתי אליה את הגב והלכתי בחזרה לחדר שלי. אימא הרגישה רע עם עצמה לרגע, היא הרגישה שהיא צריכה להרשות לי ללכת, אבל עמוק עמוק בלב היא פשוט לא יכולה לעזוב אותי לנפשי. אני מבינה את זה, אבל אני לפעמים מוצאת את זה כקצת מטריד. שמעתי לחשושים מהחדר של אימא: "אמרתי לה שהיא לא יכולה לצאת לחקור, אתה ביידים טובות, תחזיק מעמד היא לא תבוא לשמה" לרגע חשבתי שהיא לא דואגת לי, אלא מרחיקה אותי משמה בגלל שהיא מסתירה משהו, ואני הרגשתי שאני חייבת לברר מה.