°•המכשפה הנודדת•°- בלי חרטות (פרק 26)

°•בלי חרטות•° – פרק 26

"סילם.." הרגשתי דבר מה חמים מונח על בטני. פקחתי עין אחת. "ארו?" שאלתי בהשתהות. "היום יום מיוחד!" חייך. "הבאתי לך ארוחת בוקר, הכל צמחוני אני מבטיח." התיישבתי והבטתי במגש. "שוקו, ביצה, לחם, עגבניות פרוסות.. מה האירוע?" שאלתי וסימנתי לו להתיישב לידי. "חודש" חייך. "היום אנחנו חודש" עיני נפערו ונחנקתי על חתיכת עגבנייה. "נכון! ואו! אני לא מאמינה שזכרת!" אמרתי לאחר מספר רגעים ועטפתי אותו בחיבוק דב. "זה אומר שהיום צריך להיות יום טוב" אמר באושר. "יום טוב בהחלט" סהר נשען על המשקוף. "היום אני מתכוון לגמור עם זה" השתתקתי. "לא יכול להיות שאתה רציני. להיות אנושי זה כל כך הרבה יותר גרוע מלהיות איש זאב" טען ארו. "לא נכון. לבני אדם מתייחסים הרבה יותר ברצינות, ואף אחד לא מדבר אליהם כאילו הם חיות מחמד. אני רוצה להיות אנושי" קבע. דמעות הבזיקו בעיני. "מי מתייחס אליך כמו לחיית מחמד, סהר?" שאלתי בעצב. "את" אמר ויצא.
"עטלף יפה" אמרתי והעברתי את ידי על ראשו של המפלץ, מרגישה אותו מנסה לפתוח בשיחה טלפתית עמי. "הוא אחד מהכי טובים שיש לי" אמר המוכר. "טוב. ניקח אותו ואת השני. לא נזדקק ליותר משניים" מלמלתי והוצאתי את ארנקי. הובלתי אותם אל הכיכר, בה ציפיתי למצוא את סהר וארו. ארו ניגש אליי. "הם נפלאים" אמר. "זה עצם, וזה גרים" אמרתי. ארו הצמיד את מצחו לגולגלתו של העטלף. "מה עם סהר?" שאלתי. "הוא עומד להיכנס, הוא רק חיכה שתבואי" אמר בעצב. רצתי אל הבריכה במרכז הכיכר. סהר ישב על הגדה, מחבק את רגליו. הוא הרים אלי את מבטו ונעמד. קהל גדול התקבץ מסביב לגבולות התחומים. "קהל נכבד" אמר בקול נוטף זילזול. "התכנסתם כאן היום כדי לראות אדם אומלל עובר שינוי עם אפקטים ושטויות. אני מניח שהמראה ילהיב את לבבותיכם הקטנים, שיהיה לכם בכיף" ארו נעמד לצידי, אוחז ברצועות של העטלפים. "לאלה מכם שבאמת יש להם מושג מי אני בכלל, שתדעו שזה לטובה. זה לא יפריע לנו להמשיך, אני מבטיח לכם." קרא. הוא ניגש אל שפת המים והוריד את חולצתו. תינוק בכה ברקע. סהר קימר את גבו וזינק אל מיי הבדולח. מערבולת נוצרה וקרן אור ירדה מן השמים. המים התמלאו אדום ואחר טיהרו את עצמם, נרגעים לאיתם. הקהל צווח בבעתה. סהר הושלך על החוף. "סהר! סהר!" צעקתי ורצתי אליו. הוא קם על רגליו ורעד מעט. "אתה אנושי!" קראתי. הוא הנהן. ארו עזר לו לעלות על העטלף. "בואו, חייבים להמשיך" ביקש. הבטתי בו בדאגה, הוא נראה חולה.