קרע: פרק שלישי

אביר בשריון נוצץ, הוא אביר שלא עשה דבר בחייו, נתן לאחרים לעבוד, ופשוט הגיע בסוף לקחת את הפרס.
כפי שתוכלו לראות, אין אבירים בשריון נוצץ בין הנטושים, אנחנו שורדים לבד, עושים כל שביכולתנו בכדי לא להגיע לצד הרע של אף אישיות חשובה, ובסוף היום, מגיעים בכדי לקחת את הפרס שלנו, את היכולת לשרוד עוד יום ולראות את השמש שוקעת, בתקווה שזו לא תהיה הפעם האחרונה.
האמת שאם תסתכלו סביב היטב, תראו שלחלקינו אפילו אין שריון, לא נוצץ ולא מלוכלך, כמראה איבדו אותו או שהיה קשה מידי להמשיך לחיות איתו.
"יקירתי." שמעתי קול מזמר מאחוריי, שנאתי את הכינוי הזה, ונורת' ידעה זאת.
"נורת'." אני אומרת בקרירות, אני לא בטוחה למה היא בכלל מדברת איתי, הייתי בטוחה שהיא תתחבר עם אלו שדומים לה יותר, אנשים שיוכלו ללמד אותה לשלוט בכוחותיה, או שידמו לה בדעותיה.
"למה בכזו קרירות?" היא שאלה, מזמזמת סביבי, רציתי לענות לה, אבל ראיתי שתשומת ליבה כבר לא הייתה פה, לפעמים, אני חושבת שהיא רואה עולמות אחרים, מקומות בהם איש מאיתנו מעולם לא ביקר.
"מה שלום הכנסייה שלך?" אני שואלת לפתע, בילדותה היא ננטשה ליד כנסייה, בהתחלה, היא הייתה בטוחה שיבואו לקחת אותה, שיחזרו בשבילה, אך עם השנים, כאשר הבינה שהם לא יחזרו כבר, הכנסייה הפכה להיות פשוט מקום מחבוא טוב עבורה.
"טוב, ממש טוב." היא אומרת ומחייכת אליי, אני לא יודעת למה, אבל זה נחמד כשהיא מחייכת, והיא עושה את זה די הרבה.
"אני בדיוק צובעת אותה מחדש." היא אומרת והחיוך עדיין על פניה.
מישהו אחר היה יכול לחשוב שהיא קלת דעת, ללא חינוך טוב, אבל האמת שהחינוך שלה טוב משל רובנו, היא יודעת לקרוא ולכתוב, היא יודעת תפילות ונבואות שונות בעל פה, היא פשוט נראית כמו, לא חכמה במיוחד, משום שקשה לה לבנות משפטים, המחשבות שלה עפות סביב כמו פרפרים, מסרבות להתאגד יחד, אך כך זה לרוב אצל אלו ששולטים בטלקינזיס, אני לא בטוחה למה, אולי זה משום שיש להם יותר מידי כוח, הם יכולים לגרום לאנשים ולחפצים לעשות כרצונם, הם היו יכולים להיות בשלטון לו מחשבותיהם היו מאפשרות להם, אני מניחה שזו דרכו של העולם לאזן את עצמו.
ניתן לראות כי היא חכמה גם מעבר למעטה העמימות של מחשבותיה, הדרך בה עיניה בוחנות הכל, אוזניה מוכנות לשמוע כל רחש קטן, ונראה שגם מאחורי חיוכה הסתמי, גלגלי מוחה זזים, בוחנים דברים שאני אפילו לא שמה לב אליהם.
לפעמים, אני מצטערת על כך שאני לא יכולה להיות כמוה, רגוע ושמחה, אך בו זמנית להבחין בכל, אבל לצערי הרב, כל שקיבלתי היה פנים יפות והרבה עצב וכעס.