זה לא אמיתי, נכון? פאנפיק על מפוצלים

(הקדמה)
לא!" נשמע קול, שמאוחר יותר הבינתי שהיה הקול שלי. "לא…" הדמעות זלגו על לחיי וצנחו על רצפת הבטון האפורה. "לא…" רכנתי מעליו פעם אחת אחרונה, ואז קמתי, הסתובבתי ורצתי משם.
קולות צעדיי הדהדו במסדרון הריק. אני חייבת להסתלק משם. תווי פניו התעקשו להופיע מול עיניי. השיער החום שנשמט דרך קבע על עיניו. הברק הזהוב בעיניי השקד שלו. אפו הישר, שהיה מתקמט כשחייך. חיוכו השובב שעלה על פניו כל פעם שהקניט אותי בחיבה. המשכי לרוץ, מנסה בכל כוחי לחשוב על משהו אחר.
הם רודפים אחרי. אמרו האינסטינקטים שלי, למרות שלא ידעתי מי. ולמה.
המראה שלו, שוכב על הרצפה האפורה, בעיניו הירוקות-חומות הבעה ריקנית, השיער שלו שמוט סביב ראשו כמו הילה, ובזווית מצחו השמאלית זרזיף דק של דם, רדף אותי.
לא יכול להיות. לא יכול להיות שהוא…
הגעתי למבוי סתום. וצנחתי על הרצפה, מתנשפת. לראשונה מאז שהתחלתי לרוץ, שמעתי צעדים רצים אחרי. עמדתי לקום, ובהתפצלות הקודמת שהייתה, לקחת את הפנייה האחרת. אבל לפני שהספיקתי להגיע לשם. הגיעו הרודפים. הם לבשו את מדי החיילים של אומץ לב, אבל פניהם היו חשוכים, ולא יכולתי לזהות מי הם, למרות שהיו חברי הפלג שלי. הם התקרבו. ההתפצלות הייתה היישר מאחוריהם, אבל רחוקה מדי, והם היו קרובים מדי.
הם עצרו. לשניים מתוך השלושה היו אקדחים. להיאבק בהם לא היה בגדר אפשרות.
אחד מהם ירה. רעם הירייה נשמע, חזק יותר מכל דבר אחר. אורות הניאון הבהבו, ודמותו הופעיה שוב מול עיניי. בפעם האחרונה.

אני מזדקפת במיטתי, ומצטנפת מיד לכדור. על לחיי נוצצים שני שבילים כסופים של דמעות, ומצחי רטוב מזעה.
"חלום…" אני ממלמלת לעצמי "זה היה רק חלום…" האומנם? אם זה רק חלום רע, איך שלחיי עדיין ספוגות דמעות? איך שצלעותי כואבות, בדיוק במקום בו פגע הכדור? אני קמה מהמיטה, ויוצאת מהחדר, מהבית, לכיוון הבור. בניגוד לכל זמן אחר, כעת הבור ריק מאדם. אני הולכת ברעד לכיוון התהום. המים שוצפים הרחק מתחתי. כל שנה בערך, אחד מן המועמדים לפלג קופץ מכאן. הייתי עדה לכמה וכמה פעמים שמצאו גופות בתחתית.
מועמדים… המחשבה על המילה מזכירה לי שמחר, או בעצם, עוד כמה שעות, יערכו מבחני ההתאמה, שבהם יחליטו איפה אחייה את שארית חייה, האם כאן, בפלג בו נולדתי, או שאצטרך לעזוב את משפחתי וחברי?
רוב הסיכויים, שאבחר להישאר בפלג אומץ לב. אבל לא כל מי שנולד בפלג הזה, נשאר בו, אותו דבר לגבי שאר הפלגים, תמיד יש עריקים מפלגים לפלגים. העריקים נחשבים בוגדים במשפחתם ובפלג הישן שלהם. האם אהיה עריקה?
זכרון החלום מכה בי שוב. אני מתנשפת. פניו של הנער, אותו לא הכרתי, נחרטו בזיכרוני. מי הוא, ולמה הרגישתי כאילו איבדתי אדם קרוב?
אני קמה על רגלי ומתחילה ללכת בחזרה אל ביתי.
מה אעשה מחר, אם תוצאות המבחן שלה יגידו שאני צריכה ללכת לפלג אחר, שעליי לנטוש את משפחתה?
זכרתי מה שאימי אמרה לאחי הגדול, ג´ורג´, לפני טקס הבחירה שלו: המבחנים לא צריכים לשנות את הבחירות שלנו. בסוף ג´ורג´ בחר בידידות. אני זוכרת את התדהמה שהרגשתי אז, בעיניי הוא היה נראה כל כך מתאים לאומץ לב. בוגד. זה מה שחשבתי אז. עד מהרה הכעס פינה את מקומו לגעגוע, ואחריו, לריקנות.
ואם יגידו ל שאני מתאימה לאומץ לב? קודם כל עליי לעבור את תהליך הקבלה, שבסופו, רק עשרה מבין כל המועמדים זוכים להפוך לחברים בפלג. אחר כך… אני לא יודעת.
למבחן ההתאמה אסור בשום פנים ואופן להתכונן, וגם לא לדעת מה הולך להיות בו. כך שגם אם מישהו עבר אותו לפני, אסור לו להגיד מה היה שם, יש שמועות, כמובן, לדוגמה שהמבחן שונה עבור כל אחד ואחת, שבמבחן אתה צריך לעשות דברים באיומי אקדח, או שאתה צריך לקפוץ מצוק. אף אחד לא באמת ידע.

הגעתי שוב לביתי. לא יכולתי להיכנס דרך הדלת הקדמית, הוריי היו חושבים שזה פורץ.
יש בכלל פורצים בפלג אומץ לב? תהיתי לעצמי, ונכנסתי מחלון חדרי. הייתי בת יחידה, אחרי שג´ורג´ עזב.
חזרתי אל מיטתי. מבחן ההתאמה ייערך בעוד שעות ספורות בלבד. אני צריכה לנצל את הרגש הביתיות של הבית, כי אולי אחריי מחרתיים לא אחזור אליו יותר.