השעות האחרונות

\"לייוי ופורס\" קולה של אמא מפציר מהסלון. \"רק שנייה אמא\" אני קוראת וקולי מהדהד בחדר \"לא לייוי זה דחוף\" היא כמעט צועקת. אני נושפת בעצבנות ויורדת במדרגות לכיוונה של אמא. אני נושפת בבהלה כשאני כמעט נתקלת בנציג גביית המסים ונציג החינוך של העיר. הביקור של נציב גביית המסים היה אמור להיערך רק בעוד שבועיים, והביקור של נציב החינוך בעוד חמישה חודשים. אני נזכרת בנימוס שאמא אמרה לי לנהוג בו כשנציגי הקפיטול מגיעים לפה. \"תרצו קצת תה ועוגיות?\" אני שואלת \"כן\" שניהם עונים בקול רובוטי. אני נכנסת למטבח הקטן מוזגת מים אל הגזייה מדליקה את הגז על אש קטנה, מחכה חמש דקות מוסיפה עליי נענע מוציאה שתי צלוחיות, הכי חגיגיות שיש בבית ומגישה להם. פורס נמצא בחדר \"את לייוי?\" שואל הגדול מבניהם \"כן\" קולי רועד. אני מפחדת ממנו, ומהממשל, ממה שהם יכולים לעשות, מאיך שהם יכולים לפגוע ולהרוס והדבר שאנחנו יכולים לעשות לבקש את תחינתם. \"לייוי ג\'ונסון, נבחרת\" האיש השני אומר. ולמרות שהבנתי את כוונתו אני בכל זאת שואלת מקווה בכל ליבי שזה לא מה שאני חושבת \"למה?\" אני עומדת לקרוס. \"את משוריינת\" המילה הזאת בסך הכל 8 אותיות אבל יש בה הכל בשביל להרוס חיים. יש בה הכוח להשחית, להרוג ואפילו גרוע מזה. ולשמע המילה הזאת אני מתחרפנת. אני רק בת 13 ועולמי חרב עליי. \"מי עוד משוריין מהעיר?\" אני אומרת וקולי לא רועד כמו שציפיתי אלא חזק ואיתן. \"נער ששמו פורס ונערה ששמה ליאר. ואני מכירה את שניהם ליאר היא החברה הכי טובה שלי, ופורס הוא אחי. אני הייתי מעדיפה לסבול לבד. להישלח לרזורט בלי אף אחד שאני מכירה. אבל היו חייבים להביא את ליאר וכואב מזה את פורס.
ואני בורחת רצה ושני הנציגים תופסים אותי. גוררים אותי לכלא המשוריינים טוב למען האמת זה לא כלא. זה \"תאי פרידה\" כפי שהם קוראים לזה. ויש לי יום אחד להיפרד מהיקרים עלי. משבע האחים שלי לא כולל פורס, מאימא, מרוג´ר הכלב שלי. משיין אחת החברות הכי טובות שלי. ומכל השאר. פורס ולירא הם בחדרים הסמוכים. מותר לי לקחת כמה דברים מהבית, תיק קטן ששוקל עד 4 קילו. תרופות ואוכל הם ייתנו לנו אבל לתעסוקה אנחנו אחראיים, אנחנו חייבים תעסוקה ברזורט במעט זמן הפנוי שיש בשביל שלא נשתגע. ואני מחליטה להביא 4 ספרים, מחברת עבה לכתיבת שירים, מחברת עבה לציורים ועפרונות 4 לכתיבה, 4 מיוחדים לציור. אני מביאה את הספרים האהובים עליי: גבעת ווטרשיפ, האקלברי פין, אוליבר טוויסט ותום סויר. אני מוודאת שליאר מביאה ספרים אחרים וכך יהיו לנו שמונה ספרים יחד. אם הייתי חייבת להביא אנשים שני אנשים שאני איהנה בחברתם וגם אצליח לשרוד בעזרתם ברזורט הם פורס וליאר. אבל בכל זאת הייתי מעדיפה שהם לא יהיו שם איתי. כמו שאמרתי כבר, אני מעדיפה לסבול לבד. שומר נכנס לתא הפרידה שלי ואומר \"יש לך 24 שעות להיפרד מהחברים והמשפחה שלך\". 24 שעות זמן קצר מדי.
אני רק עכשיו שמה לב לעיצוב של החדר או ה\"תא פרידה\" כפי שהם קוראים לזה. הוא צבוע בוורוד בייבי, במרכז החדר ניצבת מיטה לבנה עם מצעים באותו גוון של וורוד במרכז החדר עמוד איתן שולחן עץ לבן שאותו מקיפים כיסאות לבנים גם הם. בחדר יש שלושה חלונות רחבים לבנים והדלת עשויה מברזל צבוע בסגול לילך. זה בפירוש חדר לבנות. רק עכשיו אני מבינה למה המיטה 24 שעות ובכל זאת צריך לישון. אני שמחה כי אמרו 24 שעות של ביקורים שזה אומר שאני יכולה להזמין את ריילי אחותי הקטנה והמתוקה ואת לורי אחי הגדול לישון איתי. דפיקה בדלת ואמא וכל שבעת האחים שלי נכנסים. החדר בבת אחת נהיה רועש. מאוד! וזאת המשפחה מסוזי הקטנה בת השנתיים ועד גייל בן העשרים וארבע וריילי בוכה וגם לורי. וגייל מסתכל עליי במבט של \"אני מבין אותך\" ואמא מנסה להסתיר את הדמעות והיא לא מצליחה. וזהו נפרצו הסכרים למראה מה שאני הולכת לאבד. ואני בוכה מטושטשת מגיעה לשלב המביך של השיהוקים ואני כולי רועדת.