~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 36 ♥

"אוקיי אז זה מה שחשבתי-
ישבתי על הכיסא בחדרו של סאם. מולי ריי ישב בצורה נינוחה על הספא וכשאני אומרת נינוחה אני מתכוונת לכך, בלי להתבייש הוא היה לבוש בבוקסר רחב בלבד, למרות שהיה קר בחוץ, רגליו פרוסות לצדדים וראשו שעון על ידיו. סאם ישב על כיסא מסתובב המרופד בגוון כחול, קצת קרוע מהצד בצד המיטה, כשרגלו האחת שעונה על המיטה. ישבתי על כיסא מולם, רגל מעל רגל מצונפת במקומי ידיי משולבות מעל רגליי, והם חיכו למוצא פי אבל עד שהתחלתי לדבר, שוב התבלבלתי עם כל הדיבור ולא הצלחתי לנסח דבר. לעזאזל דיבורים מהסוג הזה שייכים לתחום של קלואי, לא שלי!
"לכל הרוחות את מתכוונת לגמור משפט אחד מתישהו?!" ריי זרק לי,
"שתוק ריי." סאם אמר לו בקשיחות, וזרק לו חולצה, חייכתי לעצמי והודיתי לו בליבי על התחשבותו.
"ותלבש כבר את החולצה המזורגגת שלך, לפי זכרוני היא לא יכולה להתרכז ככה…" תשכחו ממה שאמרתי קודם, חיוכי הפך לחיוך חמוץ נזכרת עד כמה סאם יכול להיות יהיר. (פרק 26) ריי נחר בעצבנות ולבש את חולצתו,
"קדימה אמבר…" סאם סימן לי בחיוך, לקחתי נשימה,
"טוב בעיקרון הטענה העיקרית שלהם כלפי מגרש הסקטבורד שהוא ישן, הוא מכער את הסביבה כביכול, לא מושך תיירים…אז חשבתי- בלעתי את רוקי ומשכתי בעורפי בחוסר בטחון העפתי מבט בסאם שנתן בי מבט בוטח מחכה שאמשיך,
– מה אם נהפוך אותו ליפה? נשפץ אותו קצת…ובעיקר- חשבתי שאני אצבע אותו, יהפוך את המגרש לא רק כמקום משחק ומפגש חברים אלא לאומנות ממש, עם צבע ועם גרפיטי…" סיימתי את דבריי חוששת מן התגובות,
"זה אחלה רעיון, אבל הוא דיי באוויר, מאיפה נשיג את הכסף?" ריי שאל, כחכתי בגרוני אך סאם ענה ממקומו במקומי, מלטף את זיפיו,
"יצא לי לדבר עם כמה אנשים במסיבה של אמא שלך אם…והם נשמעו די מעוניינים, ובכלל אפשר להשתמש ביריד כאמצעי פרסום, אם כל אחד יתרום קצת זה יעזור." הוא הוריד את הרגל מן המיטה ונשען על משענת הכיסא,
"אז אני רואה שהמסיבה של אמא שלי לא הייתה כזאת פלצנית אחרי הכל…" אמרתי בחיוך והוא גיחך,
"היא הייתה פלצנית ותישאר פלצנית זה לא סותר את מה שאמרתי- נחרתי למשמע דבריו וכבר פתחתי את פי כדי להחזיר לו,
"זה שאתה-
"לעזאזל עם הפלצנות שלכם, לא התכנסנו כאן היום כדי לדון על אודות מסיבה מטומטמת!" ריי הזדקף ממושבו ואמר בקוצר רוח, סאם גיחך בהנאה למרת חברו המעוצבן ואני עדין נעלבתי שהוא קטע אותי בצורה כזאת.
"אוקיי אז את אמבר הבוסית, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" ריי שאל,
"יהיה לנו את התקציב רק לאחר היריד, בינתיים אנחנו צריכים לנסוע למגרש ולחשוב מה עושים מה ואיפה…" הסברתי לו. סאם קם מהכיסא, אני וריי עקבנו אחרי תנועותיו. הוא הוציא קפוצ'ון כחול ותחיל להשחיל אותו מעליו, לאחר שסיים העביר בי מבט קצר וזרק לי עוד קפוצ'ון רק בלי כובע בצבע אפור,
"זה בסדר אני- התחלתי למלמל אך הוא פשוט השתיק אותי,
"שששש" הוא הניח אצבע על פיו. וכמו ילדה טובה עשיתי אחריו.
"נכנסנו למכונית ובניגוד לפעם קודמת, הפעם וידאתי שסאם הוא הנוהג ולא ריי, ישבתי ליד מושב הנהג.
ריי חיטט במשהו מצדי השמאלי,
"שים." הוא סימן לסאם עם הדיסק שהחזיק, סאם עשה כדברו.

ריי התחיל לצעוק את מילות השיר מן האוטו, סאם הגביר…התבוננתי בהם, לא מבינה מה אני עושה בשעה כזו עם המשוגעים הללו, אני בטוחה שמי שעובר עכשיו ברחוב בטוח שאנו חבורה של מופרעים רק חסר לנו בירות וסיגריות.
לעזאזל.
בלי לשאול הנמכתי, קולו של אמינם הרס לי את עור התוף. ריי שלא היה חגור בחגורה הגביר את הווליום, העפתי לעברו מבט זעוף והנמכתי בשנית, כמו ילדים קטנים היינו עסוקים בלגלגל את כפתור הווליום.
"תפסיקו שניכם." סאם אמר בתקיפות מכבה את המוזיקה לגמרי.
טוב הוא לא בדיוק כיבה הוא פשוט העביר לשיר יותר צורם כפי שגילתי לאחר כמה שניות שהשיר התנגן, ואיתו קולו של סאם.
הכתי את מצחי בידי.

סוף כל סוף הגענו. ואני בירכתי את סאם בליבי שנתן ל את הקפוצ'ון כי בהחלט היה קר.
מנורות גבוהות ועמומות האירו את המגרש,
"טוב נתחיל עם זה שצריך לתקן את המנורות." סאם אמר לי ואני כתבתי במחברת.
העברתי מבט קצר והתחלתי לסדר במוחי מה אני הולכת לצייר, ובאלו צבעים להשתמש. היינו שם בערך שעה וסרקנו את כל האזור. סאם הביט בשעונו,
"צריך לזוז, אני צריך להיות בבר עוד שלושת רבעי שעה…" הוא מלמל, ריי התקדם לכיוונו,
"אני בא איתך, אני חייב איזה משקה…" סאם הרים את עיניו והביט בריי,
"אתה לא בא לשום מקום." סאם אמר, וריי נאנח. הבטתי בסאם בהשתאות בדרך שבה ריי מקשיב לו, שכביכול כלפי השאר הוא עושה מה שבראש שלו…ועם כל השטויות שיוצאות לו מהפה ומן ההתנהגות המזלזלת שלו כלפי אחרים, בסאם תמיד הוא מביט בערכה, גם כשהוא ציני כלפיו. מעניין מה סאם עשה שהשפיע על הקשר שלהם.
"הלווווו!" חברוה של נערים התקדמו לעברנו, אחד מהם תפח על שכמו של סאם.,זיהיתי שניים מהם מאותו הערב שבו הכרתי גם את ריי.
ריי וסאם נתנו לחבריהם חיבוקים קצרים ואני עמדתי בצד שותקת, מחייכת בנחמדות לעברם,
"ומי הבחורה היפה?" אחד מהם התקדם לעברי שולח את ידו בפלרטטנות, סאם דחף אותו בחיבה ממני,
"לא בשבילך אדם…" הוא אמר בחיוך. אני וסאם התקדמו לרכב לאחר שריי החליט להישאר,
"אתה לא בסדר גבר, את כל הבחורות היפות אתה לוקח?!" אותו אדם זרק מאחור כשצעדתי ליד סאם, הסמקתי כהוגן וסאם רק סימן לו לשלום וצחק.
שררה בינינו אווירה קצת מביכה גם כאשר נכנסו למכונית.
טוב מביכה מבחינתי, אני לא יודעת מה סאם הרגיש או חשב…לכל הרוחות הוא מסתיר את זה טוב מידיי.
צלצול חתך את האווירה, השפלתי את עיניו למרווח ביני ובין סאם.
שיחה מאת:
אלישיה.
ליבי התכווץ ושנאתי את התחושה.
"מי זה?" סאם שאל, עיניו ממוקדות על הכביש,
"אלישיה…" אמרתי בגרון יבש,
"את יכולה לענות?" הוא אמר ואני הרגשתי כאילו מענים אותי.
"הלו." עניתי באוטומטיות,
"מי זאת?" יכולתי לראות את מבטה המבולבל,
"היי אלישיה זאת אמבר, סאם בנסיעה הוא לא יכול לדבר…" המשכתי, אלישיה השתהתה על הקו אולי תהתה מה סאם עושה איתי ברכב בשעה כזאת, או שזה מה שרציתי שתחשוב.
"הו…היי אמבר, את יכולה לשאול אותו מתי הוא מגיע לבר?" בחוסר רצון שאלתי את סאם את אותה שאלה,
"עוד חצי שעה בערך." הוא ענה,
"עוד חצי שעה בערך…" חזרתי אחריו והרגשתי כמו יונת דואר מטומטמת.
"מתי מסתיימת המשמרת שלו היום?" שאלתי את סאם,
"היום יום חמישי אז בשלוש בערך…" איך יש לו כוח למען השם?!
"אויי טוב נו…תמסרי לו שאני אגיע בערך רק עוד שעה…ושיש לי הפתעה בשבילו!" היא אמרה בהתלהבות מסרתי לסאם את ההודעה, מצננת כל התלהבות בקולי,
הוא חייך.
"טוב…אז ביי, תמסרי לו נשיקות!" היא ניתקה ואני החלטתי לא להעביר את זה, זה לא יהרוג אותו.
הנחתי את הנייד בצד והרגשתי חולשה באצבעותיי.
סאם עצר בצד ביתי.
נופפתי לסאם לשלום כאשר יצאתי, גוררת את רגליי אל עבר ביתי.

נכנסתי אל ביתי, הרעש היחיד שנשמע היה מן הטלוויזיה.
"היי אמא…" זרקתי לה, היחסים שלנו השתפרו מעט מאז אתמול, זאת אומרת יש בוקר טוב ולא רק בוקר, והכל פחות…טוב פחות קריר…
"הו שלום אמבר, איפה היית?" היא שאלה מביטה בשעונה השעה הייתה 12 בערך.
"אצל חברה…" שיקרתי, היא הנהנה.
יופי אמבר –שקרים- ממש טוב להתחלת קשרים חדשים.
"מתי אבא מגיע?" שאלתי כאשר ראיתי שהשולחן לא ערוך לארוחת ערב, או יותר נכון לילה בהתחשב לשעה.
"אני יודעת…" היא מלמלה.
עליתי לחדרי, מוצאת את עצמי הולכת מצד לצד בחוסר שקט לבסוף החלטתי לשבת ולהשלים את שיעורי הבית שנתנו היום, כי לא יצא לי להכין מאחר והייתי אצל סאם…אולי אני אתחיל סוף סוף את העבודה בכמיה שאני צריכה להגיש…
כבר הזכרתי את זה שאני די חרשנית?
לקחתי את ספר המתמטיקה בידי,
בוהה בשם המחבר-
מני בורן.
ימך שמך.
פתחתי את הספר ורציתי לבכות, מועקה שרצה על ליבי ולא ידעתי את מקורה.

התבוננתי בשעון הקיר שלי, המחוג הגדול התקרב לשעה שתיים. ראשי עוד שנייה חבט במקלדת המחשב, כבר לא יכולתי לראות אותיות בצירופים של-
'מולקולה' 'אלקטרון' 'קשר קוולנטי'
ירדתי במדרגות, עמדתי מול השיש והתחלתי להכין לעצמי נס קפה חזק חזק שיעיר אותי.
שמעתי מפתח מסתובב בתוך המנעול, נטשתי את הכפית והבטתי באבי שפתח את הדלת לאיטה. הוא נכנס הביתה והסיר את חליפתו מעליו,
הוא שפשף את עיניו בעייפות וכשהבחין בי שאל,
"למה את ערה בשעה כזאת, אין מחר לימודים?" גלגלתי את עיניי בלי שיראה והתיישבתי על יד השולחן במטבח, אוחזת בספל שלי,
"עבודה בכימיה." השבתי, הוא הנהן,
"אני שמח שאת מקדישה את זמנך בדברים חשובים…" הוא אמר, ואני הנהנתי בלי הבעה.
הוא הוציא אוכל מהמקרר וחימם אותו. הבטתי בו ולאחר דקה קלה של מחשבה פלטתי,
"למה אתה חוזר כל כך מאוחר?" הוא הביט בי,
"כי בניגוד אליך יש לי משפחה לפרנס." הוא השיב בטון סמכותי שאותו לעומת חליפתו לא הסיר אחרי העבודה.
"יש עוד אנשים שמפרנסים את המשפחות שלהם אבל זה לא מונע מהם להגיע בשעות סבירות הביתה." עניתי מעט בהאשמה, העצב של אימי ישב לי על הלב ולא יכולתי לעצור את עצמי.
אבי- שהוציא כבר את הצלחת מן המיקרוגל הניח אותה על השיש, הוא הסתובב אלי נשען על השיש בשילוב ידיים.
"ותסתכלי איך הם חיים. את צריכה להיות גאה בעבודה של אביך, על זה שיש לנו אמצעים."
ואיך אנחנו חיים, אבא? אולי יש להם פחות אבל בכך יש להם בעצם יותר. רציתי לענות לו ובמקום זאת שתקתי,
"ובינתיים תתעסקי בעיניים שלך אמבר, כשתגדלי תביני שאת לא יכולה להתפשר על כל עבודה אם אפשר לקרוא לזה כך…" הוא אמר בזלזול, נשמתי עמוק ופסקתי מללטף את הספל החם.
"ומתי באמת משהו ממה שהולך פה יתחיל להיות ענייני?" הרמתי אליו עיניים כועסות,
"מה זאת אומרת?" הוא שאל,
"מתי יגיע הזמן שלי להחליט החלטות משל עצמי?" נזכרתי במה שמאדי אמרה אתמול, ומכיוון שאבי כמובן חזר ממש מאוחר אתמול לא היה זמן וגם זה לא היה הזמן הנכון לעלות את הנושא. בעצם זאת הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני ואבי ניהלנו שיחה לבד.
"אל תהיי מצחיקה אמבר, אנחנו נותנים לך לבצע החלטות רק דואגים שהם יהיו נבונות, לטובתך." הוא סימן בראשו לעברי,
"לטובתי? מי אמר שמה שאתם חושבים זה לטובתי, ומה אם אני מרגישה אחרת?" שאלתי והרמתי קצת את הקול,
"מרגישה, מזה בכלל? את עדיין צעירה בשביל זה, כשתגדלי תביני אמבר…" הוא אמר ונופף בידו בביטול, מסתובב אל עבר הארוחה שלו, קמתי מכיסאי בחדות,
"מספיק עם המשפט הזה!" אמרתי בכעס, אבי נאנח והסתובב,
"תורידי את קולך אמבר." הוא אמר באדישות, גלגלתי את עיניי,
"למה רשמת אותי להרווארד בלי לשאול אותי?" הנחתי את הקלפים על השולחן, אבי כשנגלה לו שנגלה לי העביר את אצבעו על שפתיו כמכין את עצמו תגובתי.
"זאת אוניברסיטה מצוינת אמבר, את תתאהבי בה כשתגיעי לשם…"
"אני אתאהב? או שאתה?" שאלתי בעצבים, אבי היה מותש והיה נראה כאילו ממש לא היה לו כוח אל השיחה הזאת, או אליי כמו תמיד…
"מספיק אמבר…את יודעת שאני שונא שאת מתחילה עם הדבר הזה…"
נשמתי במאמץ, וגרוני החל לכאוב.
"מתחילה עם מה? מתי תבין שאני ואתה שונים?!" עיניי יצאו מחוריהן למשמע שלוות נפשו כאילו הוא לא ייחס לשיחה הזאת כל חשיבות,
"גם אֵלנה דיברה כמוך בהתחל-
"אני לא אלנה!" זעקתי.
הכתה בי העובדה שכבר עבר הרבה זמן מאז הגיתי את שמה של אחותי על פי, ועוד יותר זמן מאז ראיתי אותה.
אבי הזדקף, סוף סוף התעורר מן אדישותו והתחיל להראות שקצת מזיז לו ולא היה אכפת לי שאני מחרפנת אותו לגמרי.
"אני לא אתן לך לעשות טעות, את חושבת שאני אתן לבנות שלי לגמור את חייהן בעבודה פשוטה ולא-
"מה הבעיה עם עבודה פשוטה? כל עוד אני אוהבת לעשות אותה?!" נחיריו של אבי התרחבו,
"אל תיכנסי לי בדברים." הוא שלח לעברי יד מאיימת, בלעתי את רוקי,
"אני חשבתי שהתחלת להתפכח ולהבין שציור זה רק תחביב, תגידי לי מה לעשות כדי להוציא אותך מזה?!" הוא דיבר בתקיפות אך לא הרים את קולו.
"אני לא רוצה להיגמל." אמרתי לו בשקט, דמעות החלו לבצבץ מבין עיניי. שמענו צעדים במדרגות, שנינו העפנו מבט לעבר אימי המבוהלת לבושה בחלוק הלילה שלה, היא כנראה שמעה את הריב וירדה,
"מה הולך כאן רוברט?" אימי שאלה, עיניה קרועות.
אני השבתי לשאלתה,
"אבא רשם אותי לאוניברסיטת הרווארד." אימי הביטה בי במבט מעט מתנצל,
היא יודעת מזה?!?!
"מתי רשמתם אותי לכל הרוחות?!" צעקתי מביטה באמא שלי,
"זה לא משנה עכשיו אמבר יקיר-
"כן, זה משנה!" הרמתי את קולי עוד יותר, קוטעת אותה,
"אני לא רוצה ללמוד מנהל עסקים, או כל דבר אחר שאתם מייעדים לי, אני רוצה להיות אמבר, א-מ-ב-ר למען השם!" מצחי התכסה בזיעה קלה, ניסיתי לחפש מבט תומך במבטה של אימי, אך היא לא השיבה לי את המקלט שחיפשתי, לא האמנתי שאחרי השיחה שלנו שום דבר לא עזר לפחדנות שלה.
"אני לא מאמינה…" מלמלתי מנענעת בראשי,
עקפתי את שניהם,
"אמבר בואי נדבר- אימי ניסתה לתפוס בידי אך עצרתי אותה,
"אין על מה לדבר אמא!" הרמתי עליה את הקול,
"תורידי את הקול שלך!!!" אבי כעס עליי, קפצתי מעט בבהלה,
"חזרי לישון, את מרותקת לשבוע." אבי אמר בעיניים רותחות, הבטתי בו ולאחר מכן באימי כלא מאמינה,
"מרותקת?! בת כמה אתה חושב שאני?!" אמרתי בצחוק,
"כל עוד את תחת קורת ביתי את תעשי את מה שאני אומר גברת צעירה." הוא השיב בתקיפות.
הרמתי את כתפיי והורדתי אותם, משרבבת את שפתיי,
"אוקיי." הלכתי לכיוון הדלת שגבי לא מופנה כלפיהם, פתחתי את הדלת, נותנת באבי מבט חצוף, הרמתי את גבתי,
"אז עכשיו כבר לא." אמרתי ויצאתי.

רוח קרירה ייבשה את עיניי הדומעות, יצאתי מן השער והתיישבתי על מדרגות השיש שהפרידו בין השטח שלנו מן הרחוב.
לפתי את ראשי, את שיערי.
ליבי צרח,
ליבי כאב, ראשי קדח.
ולא הסכמתי לבכות.
'תהיי חזקה אמבר…לא לבכות.' הכרחתי את עצמי, וכל הדמעות עצרו בדרך בגרוני ששרף מכאב.
הצרצרים צרצרו כמו כל יום אך הפעם זה נשמע בצורה צורמת יותר.
"לעזאזל…" מלמלתי. הושטתי את ידי אל עבר הנייד שהיה בכיסיי הקפוצ'ון. הייתי לבושה בחצאית השחורה שלבשתי בבוקר, היה לי כל כך קר מאחר ולא שמתי טייץ.
לא יודעת מה לעשות עם עצמי כל כך- התחלתי לצעוד ברחוב, והשקט של הלילה, וכחול השמיים נתנו לי להרגיש לבד יותר מאי פעם.
התחושה הזאת, הרצון הזה- לאחוז במישהו הייתה חזקה יותר תמיד, הנואשות להישען, לקבל חום.
הרגשתי נזקקת ושנאתי להרגיש ככה.
אחזתי באייפון שלי בחוזקה,
02:51
נכנסתי לאנשי קשר מגוללת את הרשימה בעזרת ידי. לא התכוונתי לעשות כלום. לא ידעתי מה לעשות בכלל.
הרשימה נעצרה ובקצה שלה הבחנתי בשמו של סאם. מבטי השתהה על שמו.
נשמתי עמוק והכנסתי את האייפון לכיס.
התיישבתי על ספסל שהיה בתחילת הרחוב שלי. מסכלת את רגליי מעליו.
רציתי כל כך לצאת מהבית, אבל עם כל זאת רציתי בית משלי, שבאמת תשרה בו תחושה של בית, תחושה של בטחון.
אני רוצה לחזור הביתה ולחייך, וכשאני יוצאת ממנו להרבה זמן להתגעגע לאנשים שנמצאים שם, ושהם באמת יהיו נמצאים שם. לא רציתי להרגיש קנאה כשאני באה אל לייבל, לא רציתי לקנא בקשר של קלואי עם הוריה.
המחנק בגרון הלך וגדל. שמעתי כלב נובח מרחוק ושערותי הצטמררו.
בלי לחשוב הוצאתי את האייפון מכיסי, נכנסתי במהירות להודעות.
אין לי מושג מה בער בי, או מה הזריק את האדרנלין שהיה בי,
נשמתי עמוק והרמתי את מבטי לשמיים מקווה שאם לא אלוה-ים, מישהו אחר ישמע את קריאתי.

סאם הגיע לאחר 20 דקות מאז שהודעתי נמסרה לו.
'I NEED U'
ולמרות כל הסיבות בעולם שלא, הייתי בטוחה שדווקא כן.
אני לא יודעת מאיפה נבע הביטחון שהוא יגיע, שהוא יהיה שם, בשבילי.
הוא התקדם לכיווני, קמתי לאט מהספסל, האור שבקע ממנורת הרחוב נח על פניו שהיו נראות תשושות.
הוא התקרב אליי, עיניו נחו עליי בדאגה,
"מה קרה?" הוא שאל במבט כנה,
הסכר התנפץ לרסיסים.
לא יכולתי לעמוד בפניו, גרוני אל יכל לעמוד בלחץ.
דמעות החלו לזרום.
מכירים את התחושה? שאתם מרגישים שהכל לא בסדר אבל מעמידים פנים שהכל מצוין? ואדם אחד מבחין שהכל לא כשורה וברגע שהוא שואל 'את בסדר?' כל מהמסכות שעטית נמסות?
סאם לא נרתע, הוא אסף אותי אליו, דמעותיי נקברו בקפוצ'ון הכחול שבחשכה היה נראה כשחור.
לאט, רועדת הצמדתי את ידיי אל חזו.
הוא לא אמר כלום ולמרות זאת הרגשתי שהוא שואב ממני כמחצית מן העצב ומן המועקה שהרגשתי.
הוא לא עצר אותי, הוא לא צחק, הוא לא דרש ממני לספר מה קרה.
הוא נתן לי לשפוך הכל, שנאתי את עצמי בעמדת חולשה אך עכשיו…
במקום להרגיש חלשה הרגשתי ביטחון.
לאחר שנרגעתי מעט התנשפתי בקול, סאם הרחיק אותי טיפה ממנו, ידיו אוחזות בציידיי ידיי, הוא חדר אליי עם עיניו והרגשתי איך הוא משקם אותי, לוקח כל חלק אפור וצובע אותו בחום העוטף של עיניו.
נראיתי נורא, אפי היה אדום ועיניי היו נפוחות, הוא הושיט את ידו והזיז את שיערי הסטור שנח על עיני, לאחר מכן עבר לנגב בעדינות את דמעותיי המלוחות…בחיים שלי לא הרגשתי מגע כל כך עדין של גבר.
נשמתי לאיטה, עיניי לא זזות משלו, כאילו זה הדבר היחיד שמחייה אותי.
ולאחר כדקה שנראתה כנצח הוא שאל,
"ספרי לי מה קרה." הוא ביקש, הוא לא שאל אם אני בסדר, הוא לא שאל מה קרה? כמו רוב אנשים ששואלים את אותם השאלות רק כדי לצאת ידי חובה,
הוא רצה לקחת ממני את הנטל, הוא רצה לעזור.
הוא רצה להיות פה.
הרגשתי כיצד הוא משתמש בכל מאמציו כדי להישאר זקוף למרות שלאחר העבודה הוא בטח רוצה להתמוטט על המיטה,
הרגשתי כיצד הוא משתמש בכל מאמציו כדי להישאר זקוף בשבילי, כי אני לא מצליחה.
"זה אבא שלי…" אמרתי בקושי.
הוא הנהן. הוא משך אותי אליו והתיישב על הספסל, השפלתי את מבטי,
הוא חיכה שאמשיך, הוא לא דחק בי הוא לא נאנח.

"הוא…הוא פשוט לא מרפה…הוא רשם אותי ללמוד מנהל עסקים, והוא, הוא לא מוכן לשמוע כלום, הוא לא מייחס שום חשיבות למה שאני אומרת ולעזאזל…" נאנחתי והרגשתי איך דמעה מזורגגת חומקת לה מבין עיני,
"אני רוצה אבא. אני פשוט רוצה אבא…לא אחד שיוצא מוקדם לעבודה וחוזר מאוחר, אני רוצה לראות אותו וכשאני רואה אני רוצה שיחייך אלי…" חייכתי בעצב,
"אני רוצה שיגיד לי שהוא גאה בי, אני רוצה שייתן לי את החיבוק שאני צריכה, אני רציתי שהוא יבוא לבית הספר כמו כל ההורים ויראה אותי מופיעה במסיבת סיום, אני רציתי שהוא יהיה שם ביום הראשון…אני רוצה להרגיש, פשוט להרגיש אותו…" הפסקתי לשנייה ומשכתי באפי וכשעשיתי זאת סאם הניח את ידו על ירכי.
"לפעמים אני מרגישה פשוט לבד…" אמרתי והרגשתי נורא. התחלתי לגחך בשקט,
"תסכל עליי כאן בוכה כמו ילדה קטנה ומגוחכת…מדברת שטויות על אבא שלה ואתה נאלץ לצפות…" התחלתי למחות את דמעותיי באגרסיביות, סאם החזיק בידיי מונע ממני למחוק את הדמעות,
"היי.." הוא אמר כדי שאביט בו, הרמתי את עיניי העייפות,
"את לא מגוחכת. וזה לא בושה לבכות." הוא כיווץ את גבותיו, ליחכתי את שפתיי, שחררתי את ידיי ממנו בעדינות מניחה אותם על ברכיי.
"אני צריכה להיות חזקה, לא אחת שנשברת מכל דבר…" השבתי, הוא כיווץ את פניו,
"העובדה שאת בוכה מעידה על כך שאת חלשה?! כולם בוכים, הגברים הכי חזקים בוכים. צריך אומץ בשביל לבכות, להיות מחובר לעצמך…לא לנסות להכחיש כל דבר, וכן, להודות גם כשכואב. ההבדל בין אנשים חזקים ולאנשים חלשים זה מה שהם עושים לאחר הדמעות, אבל שניהם נותנים להן מקום." בלעתי את רוקי. הוא ליטף אותי במבטו…
מבטי נח על השקיות שחורות מתחת לעיניו, ליבי נצבט, ורגשות מצפון החלו להתמלא בקרבי.
נהדר אמבר! למה את לא יכולה להתמודד עם דברים לבד.
"אתה בטח סחוט…" מלמלתי, מעקמת את אפי.
"אני בסדר. אנחנו מדברים עכשיו עליך." הוא הסיט את הנושא ממנו בישירות,
"אני לא מעניינת…" אמרתי בצחקוק קל, הוא צחק,
"את יותר מידי חריגה בשביל לא לסקרן אף אחד. אפילו לייבל חברה שלך." הוא אמר בצחוק, צחקתי.
העקיצה שלו באה בדיוק במקום. צחוקי שיחרר ממני שק של אבנים, מדהים איך עקיצה שלו יכולה לחרפן אותי ומצד שני לרומם את מצב רוחי.
"אני אקבל זאת כמחמאה…" אמרתי בחיוך,
"זאת לא הייתה אחת." הוא עקץ שוב, גיחכתי,
"שתוק." נתתי לו מכה קטנה על הכתף.
פניו הרצינו לאחר שגיחך,
"אני רוצה שתבטיחי לי משהו." הוא אמר, הבטתי בו, עצמות לחייו התקשו, הוא תלה בי מבט מבקש כמעט מתחנן,
"מבטיחה." אמרתי עוד לפני ששמעתי מה הוא מבקש, ראיתי איך הוא התחיל לנשום לרווחה,
"לא משנה מה קורה. אל תשכחי מי את, אל תחשבי לעולם שהדבר הלא בסדר הוא בך, תמשיכי תמיד להיאבק והכי חשוב לעולם אל תתני למחשבה הזאת לאכול אותך, למחשבה שאת לבד." הוא הביט בי והיה שקוף לחלוטין, יכולתי לראות הכל, כל כוונה עמוקה…שפתיי נפסקו מעט נושמות את האוויר ואת ריחו המלטף, הוא הציף אותי במבטו…וצמרר אותי כאחד.
וידעתי שהוא יהיה שם, תמיד.
"אני יודע את ההרגשה הזאת, שהחיים שלך מתחילים להיהרס בגלל משהו מסוים, בגלל אדם מסוים…אבל האמת היא שאת האחראית היחידה למה שיקרה עם החיים שלך, את היחידה שיכולה לגרום להם להתפרק." הוא אמר, ומאחורי מילותיו הסתתר סיפור, סיפור שרציתי לשמוע,
"מה גורם לך להישמע כל כך בטוח?" שאלתי,
"כי עברתי את זה על בשרי." הוא אמר, ובלי להגיד כלום רק מלקרוא את מבטו ידעתי שזה קשור אל אביו.
כל מיני חלקי פאזל החלו להתחבר במוחי,
את העובדה שהוא לעולם לא מדבר עליו, שהוא לא נמצא בבית…שהדמות המודל היחידה שיש לדרו היא סאם. אני זוכרת את הפעם הזאת שדיברתי לא יפה על הוריו בתחילת היחסים בינינו והוא כמעט הרג אותי על המקום.
"מה קרה לאביך?" שאלתי בישירות, בלי מילים מקדימות וחסרות משמעות.
"אמרתי שלא מדברים עליי." הוא ניסה להתחמק אך דחקתי בו במבטי, הוא נאנח,
"כשהייתי קטן בערך בכיתה ד התחלנו לשקוע בחובות ובמקום לנסות להשתקם אבי החליט לברוח…הוא התמכר לשתייה ולסמים…המצב הדרדר והוא התחיל להכאיב לי ולאימי, לא פיזית אלא נפשית…ויותר מהכל- לעצמו. וזה הכאיב לי יותר מכל…" הוא אמר ושמעתי גוון חלוש של כאב בקולו,
"מה עשית?" הוא נשם עמוק.
"בכיתה ז החלטתי להלשין למשטרה, לקחת אותו למוסד גמילה. וכשעשיתי זאת בחיים לא ראיתי אותו כועס ככה, הוא ירק לי בפרצוף מלמל שאכזבתי אותו, שבגדתי בו…והיו ימים…היו ימים שהאמנתי לו, שלא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי…והייתי נותן לקולות הללו במוחי להרוג אותי. ולקח הרבה זמן עד שהייתי מסוגל לקבל שהאלכוהול מדבר מגרונו, וכשהוא צעק שהוא בחיים לא יסלח לי הוא בעצם צעק תודה ענקית." הוא סיים לדבר ואני לא ידעתי איך לאכול את זה, רק רציתי לכרוך את זרועותיי סביבו, ולא בגלל שריחמתי עליו אלא להפך…הבטתי בו בהערכה, אפילו בהערצה מעט.
"ומה איתו עכשיו?" שאלתי. הוא גיחך במרירות,
"הוא לא הסכים לראות אותי במשך שנתיים לאחר המקרה ומאז…טוב…לא ניסיתי…" הוא מלמל,
"אני לא יכולה להבטיח לך משהו שאתה לא מקיים בעצמך." אמרתי לו, הוא הרים את מבטו מבולבל,
"מה?"
"אני לא יכולה להבטיח לך שאני אמשיך להיאבק אם אתה הפסקת." הוא השפיל את עיניי וידעתי שהוא מסכים ושהוא מבטיח לי בשתיקתו,
הוא לקח נשימה והביט אל השמיים,
"עבר מלא זמן…" שמעתי את החשש שבקולו, עכשיו היה תורי להניח את ידי על כתפו,
"והגיע הזמן." שיחקתי עם מילותיו, הוא חייך.
"תודה שבאת סאם…" אמרתי בקול צרוד, הוא הוריד את מבטו אליי וסרק אותי במבטו,
"תשני אצלי." הוא רק אמר ולא ממש נתן לי מקום להתווכח.

הוא זרק לי רק בוקסר רחב מאחר ואמרתי שאני אשן עם הקפוצ'ון שלו. תפסתי אותו הוא משך בעורפו,
"טוב אז לילה טוב…" הוא אמר והתכוון לצאת אל הסלון ולישון על הספא.
"סאם…" עצרתי אותו, הוא הסתובב בשאלה. הבטתי בו בהיסוס, ממוללת בידי את מכנסיו,
"אכפת לך להישאר פה?" ביקשתי במבט מתחנן מעט ובביישנות, לא רציתי להיות לבד, לא רציתי להרגיש לבד.
רציתי להרגיש את ליבו פועם, רציתי להרגיש את נשימותיו על עורי, רציתי להרגיש את מבטו עליי למרות שכל כך הרבה פעמים שנאתי את התחושה.
רציתי להרגיש.
הוא העביר עליי את מבטו,
ובלי לתת לי להרגיש מובכת הוא נכנס למיטתו וכיסה מעליו את השמיכה. השחלתי את המכנס מתחת לחצאית שלי והורדתי אותה, הורדתי את נעלי הבובה שנעלתי, נעזרת ברגלי האחת להסיר את הנעל מהאחרת. לאט ובהיסוס נכנסתי אל המיטה ונשכבתי כשגבי מופנה אליו.
ובלי שהגיתי על פי את הבקשה, את הצורך הזה, סאם בלי לומר מילה, משך אותי אליו ועטף אותי בזרועותיו, וגופי נענה לו ככפפה ליד.
ורציתי להישאר בתנוחה הזאת לנצח.