סיפור מסובך: פרק 11

הוא הבטיח לי את הנצח, ואני רק צחקתי.
הייתי צעירה, אך כבר מזמן הבנתי שנצח הוא מושג יחסי, הוא יכול להימשך זמן רב, או אפילו רק שנייה.
זה מוזר, שאני הבנתי זאת, והוא לא, אבל, הוא המלך ולרוב יש יועצים שמבטיחים לו, ששלטונו יהיה נצחי, וכי הנצח, זה זמן ארוך מאוד.
"אני אוהב אותך." הוא לחש אל תוך אוזני, חיוך שובב על פניו.
"אני בטוחה שאתה אומר את זה לכולם." אני עונה לו, ומבינה כמה נהייתי דומה לאימי.
לא במראה, פניי לעולם לא יהיו מסתוריות כשלה, לעולם לא יהיו לי את הזויות והצלליות שגרמו לה להיות יפה אף יותר, לעולם, לא אוכל לחכות את מבטה, שהיה יכול להפיל עשרה גברים ברפרוף זריז של העפעף, ולעולם לא יהיה לי את חיוכה, כל-כך זוהר ומדהים.
אבל אני מרגישה, כאילו אני מבינה אותה טוב יותר, מה גרם לה לתפוס מקום לשמאלו של המלך.
"מי זה כולם?" הוא שואל, קמט זעיר הופיע על מצחו, הוא נראה כל-כך חמוד, כל-כך תמים.
אני נוטה לשכוח שהוא מבוגר ממני במקרים כאלו, הוא נראה כמו ילד, ואני מרגישה כאילו חייתי עידנים על גבי עידנים, אני מרגישה כמעט זקנה ברגעים מסוימים.
"כל כיבושייך." אני עונה וקופצת מן המיטה, היא כל-כך גבוהה, עד כי איני מצליחה להגיע אל הרצפה, אפילו כאשר אני מותחת את בהונותיי.
נראה כי למלך הגבוה אין את אותה הבעיה כמו לי, משום שהוא כבר עומד לצידי, בזמן שאני מתכופפת להרים את בגדיי.
אני לא מרימה אליו את מבטי, למרות שכל כולו זועק תשומת לב.
הוא לא מחכה יותר משנייה, וכאשר איני מרימה את מבטי אליו, הוא אוחז בכתפיי, ואני מוצאת את עצמי מחוצה אל הקיר, אני לא מפחדת משום שאני מכירה אותו שנים, אני יודעת שברגע של זעם הוא יכול לעשות דבר מטומטמים, אך רק בעזרת מבט אחד, אפשר לגרום לו להירגע.
"ג'ורג'…" אני מתחילה לומר, אך לא מספיקה להוציא יותר ממילה מהפה, לפני שהוא קוטע אותי.
"לא." קולו חד, ומשהו בוער בעיניו."עכשיו תורי לדבר, ואת תקשיבי לי." הוא אומר, יש להט בקולו, אני לא בטוחה אם זה כעס או משהו אחר, אבל פחד מתחיל לחלחל לליבי.
"מעולם לא אמרתי את זה לאף אחד חוץ ממך." הוא אומר, ומהדק את ידיו על זרועותיי, אבל לא בדרך כואבת, אלא כמעט כאילו הוא פוחד שאני אעלם.
"אפילו לא לאשתי." קולו אפילו לא נסדק, כאשר הוא דיבר על המלכה המתה.
הרמתי את מבטי אליו, וזיהיתי בו מישהו שהייתי בטוחה שכבר אבד מזמן, מישהו שפעם, לפני הרבה זמן, הציע לי גם הוא, נצח, אך באותה תקופה לא צחקתי, לא מצאתי זאת מצחיק, אלא מפחיד, לאותו אדם, באותה תקופה, הייתי מוכנה להתחייב לחלוטין, גוף ונשמה, הוא היה נסיך מקסים שעתידו היה לא ברור, הוא לא היה כמו המלך שעומד מולי, הוא לא היה גאה ובטוח בעצמו, הוא היה ילדותי מעט, והיה לחוץ כמעט כל הזמן, אבל ברגע הזה, הוא הזכיר לי אותו, את אותו נסיך מקסים, אותו נסיך ששבר את ליבי, בזמן אחר, ובמקום מעט שונה.
"אז מה אתה מציע?" אני שואלת, ולפתע אני נזכרת כי איש מאיתנו אינו לובש דבר, אך זה לא הזמן לשים לב לאי נוחות קטנוניות כאלו, הייתה לי הרגשה כי עתידי עמד על המוזנים כרגע, ולא הייתי בטוחה אם זה לטובה או לרעה.
"את שואלת את השאלה הלא נכונה." הוא אומר וזז מעט אחורנית, ידיו יורדות אל כפות ידי, והוא מנשק אותן בעדינות, שומר על קשר עין בכל הזמן.
"השאלה היא, למה את מוכנה להסכים?"