קרע: פרק ראשון

לממשלות שלנו, לא אכפת מאיתנו.
נכון, הם מנסים למזער את התופעה, אך העובדה שהם שמים לב אלינו לפני שאנחנו הופכים להיות, מה שאנחנו, לא אומרת שהעניין הזה בנו נשמר.
אתם מבינים, עוד בתחילת הקרע, מישהו החליט שאסור להרוג אותנו, שאנחנו יכולים להיות שימושיים בהמשך, אז כל עוד אנחנו לא נכנסים לצרות גדולות מידי, אנחנו לא באמת קיימים, לפחות בפני הממשלות.
אתם רואים, בשבילם, אנחנו פשוט גוש חסר פנים ושם, ואני מבינה אותם, מפני שאפילו עבורי, אנחנו גוש אחד, בשלב כלשהו הפסקתי לזכור פנים ושמות, לאין שלא תסתכלו, תראו נטוש, וזה לא משנה אם תזהו אותו כאחד כזה, או לא, יש נטושים כמו גרים, זאת שעומדת כמטר ממני ומדברת עם נטושה אחרת, רואים עליה שהיא נטושה, העיניים שלה, פשוט צורחות תסתכלו עליי, היא חיוורת ושיערה רק גורם לזה להיות הרבה יותר בולט, בפעם הראשונה שראיתי אותה, חשבתי שהיא סובלת ממחסור בשינה אך אם תתקרבו יותר, תראו כי מתחת לעיניה מפוזרים פרחים כהים.
אני מרחמת עליה, משום שבני האדם הם יצורים אכזריים, ואני בטוחה שהיא סובלת לא מעט בגלל המראה שלה.
אבל לצד נטושים כמו גרים, יש גם כאלו שבלי מחשבה אתם מקטלגים כאנושיים לחלוטין.
אלנה, הנטושה שמדברת עם גרים כרגע, היא יופי של דוגמה, יש לה שיער חום כהה ועיניים חומות, יש לה גזרה נחמדה, אבל שום דבר שצועק נטושה, היא נראית כמו כל בת אדם אחרת ברחוב, אולי קצת יפה יותר, אבל לא משהו מיוחד, במיוחד לא ליד גרים.
הייתי אומרת שאני מהווה אותן כדוגמה בגלל שהן חברות שלי, אך העניין הוא שאין לי חברים, לא אנושיים ולא נטושים, אני זאב בודד.
"היי." שמעתי קול קורא מאחורי, לעזאזל, איך הוא ידע שאני אהיה כאן היום?
שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי יותר ויותר, לא חשוב כמה ניסיתי למהר ולברוח, לעזאזל עם הרגליים הקצרות לי.
רציתי לברוח, אבל לא היה לי לאין,משום שבלי לשים לב, נכנסתי אל דרך ללא מוצא, והוא דוחק אותי לפינה.
"קראתי לך." הוא אומר, עיניו הכחולות נעוצות בתוך עיניי, כל אחת אחרת, היית שמחה להיות כל-כך קרובה אליו, אבל אני פשוט סולדת ממנו, אני לא בטוחה למה, אבל הוא מזכיר לי נחש, הוא חלקלק, ואין לדעת מה יעשה ומתי.
"אני יודעת." אני אומרת, קולי קריר, יש סיבה, למה אני לא מתחברת עם אף אחד, אנושיים, פוחדים מאיתנו יותר מידי, והנטושים, ובכן, הם נוטים להיות בלתי צפויים.
"אז את בעצם מתחמקת ממני?" הוא שואל נשען על הקיר מאחורי, פניו מופנות מטה כלפיי.
הוא הרבה יותר מידי קרוב אליי, ואני מתחילה להילחץ, אין פה אף אחד חוץ משנינו, וגם אם היה, רוב הסיכויים שאיש לא היה עוזר לי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת, באדישות, אני יודעת שהוא לא רואה את המלחמה שמתנהלת בתוכי, ואני מודה על כך.
"אני?" הוא שואל בהפתעה."אני לא רוצה דבר." הוא מוסיף ומתקרב יותר, הוא כל-כך קרוב כרגע, שאנחנו נושמים את אותו האוויר.
"אז תן לי ללכת." אני אומרת, ומנסה להיצמד יותר אל הקיר, אני שונאת אותו, אני אפילו לא יודעת למה הוא נטפל אליי, אך הוא שם.
פטריק, האידיוט שנצמד אליי הרבה יותר מידי כרגע, הוא נטוש קלאסי, הוא חושב שהכול מגיע לו, שהוא טוב יותר מהאנושיים, אני בטוחה שהוא חושב שהנטושים צריכים לשלוט בעולם.
"אני לא עוצר בעדך." הוא אומר, ואני יכולה לראות חיוך קטן בזווית עיניו.
אני לא עונה לו, אני עוקפת אותו בזהירות, ובורחת.
אני יכולה לשמוע את הצחוק שלו אפילו כשאני כבר הרבה יותר מידי רחוקה מכדי לשמוע אותו.
אני שונאת את זה, אתם יודעים, את העובדה שאין לי איפה לעמוד בעולם הזה, העובדה שהאנושיים והנטושים לא מקבלים אותי.
בתחילת דרכי, ניסיתי להשתייך, אבל זה לא הצליח.
אני מכירה מספר נטושים ואנשים, אך העובדה שאני מכירה אותם, עובדת בדרך כלל לרעתי.