באמצע החיים. (חלק שישי)
נקודת מבט טל-
הבטתי עליו במבט פגוע, איך הוא יכל לעשות את זה לי.
עכשיו הבנתי את השנאה המרובה שלה אלי..
את הכאב הנפשי והתסכול המלווה אותה בכל פעם שהיא רואה אותי ואת הבטן ההריונית שלי,
משהוא שהיא חוותה וגדעה ברגע האחרון.
איך אפשר להרוג דבר כל כך תמים וקטן?
התחלתי ליבב בשקט ולקרוס בשקט על המיטה בתנוחת עובר.
"אני ידעתי שאת תגיבי ככה.. מאמי זה בסדר." ליטף את גבי, נשכב מולי. כורך את ידיו סביבי.
"היא הייתה בשבועות הראשונים. יכול להיות והיא בכלל לא נקלטה.." ניסה לעודד
"זה לא נכון! אתה משקר, אני לא רוצה להיות פה." אמרתי בעצב וקברתי את ראשי בתוך החזה שלו,
"את רוצה לחזור אל הבית?" שאל, הנהנתי בראשי. הוא הביט על שעונו ונאנח שוב בשקט.
"נחזור לישון, ובערב אני אקח אותך." הבטיח וחיבק אותי חזק,
נשכבתי לישון בלילה נטול חלומות, רק מחשבות.
מצמצתי את עיניי, מותחת את שרירי הכואבים ומתרוממת מהמיטה הריקה..
הבטתי במראה וראיתי את השתקפותי העייפה במראה, קוקו גבוה עמד על קודקוד ראשי, בעוד שעיגולים שחורים עיטרו את שקי עיניי.
שטפתי את פי ואת פניי, הרגשתי מוכנה לצאת אל החדר אחרי אירגונים אחרונים, לובשת שמלה קלילה בסגנון "ג'לביה". הורדתי את חולצתו הלבנה המכופתרת של יניב ונכנסתי בכוח.
"בוקר טוב." חייכתי אל בנות המשפחה המורחבת של יניב, העסקו בלערוך שולחן לארוחת הבוקר.
"בוקר טוב, איך ישנת?" סבתו מיד התקדמה אלי אל הסלון, חייכתי בחמימות ועניתי תשובה ברורה. "בסדר."
הבטתי אל הצדדים בזמן ששתיתי נס קפה ללא קפאין, לא מבחינה בליאור כלל.
יניב נכנס אל הבית ביחד עם הגברים של המשפחה וכוחם התיישבו במקומם.
התיישבתי ליד יניב והתחלתי לאכול מיד אחרי הקידוש, לא עניין אותי השאלות של אף אחד.
היום עבר , ויניב החזיר אותי אל הבית לאחר שנפרדנו מכולם. סוף סוף.
"לילה טוב, אהבה שלי תישני טוב." אמר יניב ונשק לשפתיי כשהורדתי את הדברים בחדרי,
נשקתי בחזרה לשפתיו ונשכבתי במיטה. מאורגנת לקראת השינה.
נפרדת מיניב עד לפעם הבאה שניפגש, ככל הנראה בכיפור.
"אתה בכיפור אצלי, נכון?" שאלתי, הוא התחמק מלהביט בעיני.
"לא, לא יודע. אולי את תהי אצלי?" שאל
"ההורים שלי לא יסכימו, ואני רוצה להיות פה עם חברות." הסברתי בשקט, מלטפת את ביטני הרחבה.
"אני אדבר איתם. קוש, את יכולה להיות איתי ועם חברים שלי." אמר בחיוך קטן,
חייכתי חיוך קטן ועצמתי את עיני לאט, לאט.
–
הימים עברו ויום שישי הגיע, נפגשתי מעט עם חברות. הן חזרו ללימודים והיו חהן הרבה שיעורים ועבודות.. לפחות אתמול ראיתי אותן.
הן הופתעו מהבטן שגדלה, אך אני בלב כעסתי. הן יכלו לראות זאת, אילו הם לא היו עסוקות.
"הכל מאורגן?" שאל יניב, הנהנתי בראשי והצבעתי על התיק שלי. נפרדתי מהוריי שחפרו ליניב שישמור עלי ושאני אשתה ויאכל.
עשיתי שאלת רב בימים שיניב לא היה, והתייעצתי עם רופאים, כולם אמרו לי לא לצום.
כעסתי כל כך!
"אבא, אמא. אני אתגעגע, אני אבוא ישר במוצאי הצום." הבטחתי ונשקתי ללחייהם.
"גם אנחנו, ילדה שלנו.." אמרו בחיוך רחב.
"אני מצטערת שאיכזבתי אותכם, עם ההריון.. הלימודים, ושפגעתי, ושלא הקשבתי." חיבקתי אותם חזק.
"אנחנו מוחלים. גם אנחנו מצטערים על זה שאיכזבנו, פגענו.." אמר אבא ונשק למצחי.
נכנסתי לרכב של יניב והתחלנו בנסיעה אל דירתו המרוחקת. בעיר המרוחקת.
"מתי יוצאים היום?" שאלתי, יניב שפשף את ראשו וענה תשובה לא מחייבת..
"ב9, אחרי התפילה. את תהיי עם אמא שלי." אמר, הנהנתי בראשי.
"טוב." אישרתי בחיוך והמשכנו בנסיעה.
הייתי כבר מקולחת, הדבר היחידי שהייתי צריכה לעשות זה להתלבש בבגדים שהבאתי, אחרי הארוחה מפסקת.
התיישבנו לאכול, רציתי לצום.
"מאמי, יש אוכל במקרר, הפעלתי פלטה בשבילך. רק תחממי לך." חייכה אמא של יניב
"ואם אני לא אהיה רעבה?" שאלתי ללא הבנה כשלקחתי ביס מלא בסלט,
"את תהיי, גם אני בהריון של יניב לא יכולתי לצום.." חייכה חיוך קטן
שתקתי. המשכתי לאכול.
הצום נכנס ואני עליתי להתלבש, יניב גם הוא התלבש.
יצאתי מהחדר לבושה במכנס טייץ' שחור דמוי נחש , וחולצה לבנה מגוהצת ארוכה.
סנדלים חומים היוו סט לבגדיי ויצרו לי מראה שיקי.
לעומתי, יניב יצא מהחדר עוד לפני.
"הולכים לבית הכנסת? ובערב מטיילים." חייכתי חיוך קטן אל יניב כשעמדנו בסלון ליד הוריו שהתארגנו בפעם האחרונה.
אני כבר הייתי מאופרת 5 דק' לפני כניסת הצום.
"לאן אתם הולכים? אתה זוכר שהיא לא יכולה ללכת יותר מידי." אמרה אמא של יניב כשיצאנו מהבית.
"אני לא ילדה קטנה, אני יכולה ללכת." אמרתי בכעס קטן
"אני יודעת, אבל את בהריון." הזכירה לי וליטפה את ביטני. כ"כ שנאתי את עצמי עכשיו.
"זה מתחיל?" שאל יניב והביט בי בחיוך קטן, הפנתי לו את גבי ונאנחתי בקול.
"מה מתחיל?" חייך אביו והכין את ידו על מנת להרגיש תזוזה, בתקווה שזה זה.
"הדבר הזה.. איך קוראים לו? בכי." אמר יניב בקריצה,
הוצאתי לו לשון והצבעתי על שפתיי רגע לאחר מכן.
"שכחי מזה.. אם את לא מצחצחת שיניים מחר, אין נשיקה!" אמר בגועל מזוייף.
"אני צריכה להגיד את זה עליך, אם כבר." הוצאתי לו שוב לשון ויצאנו מהבניין אל בית הכנסת.
"אני בפנים, אהובה שלי. תשמרי על עצמכן." אמר יניב ונישק את שפתיי בשקט בלי שכולם יראו
הנהנתי בראשי ונעמדתי ליד אמא של יניב שנפרדה מבעלה בסליחה קצרה,
"נעלה לבית הכנסת? לעזרת נשים, או נישאר בחוץ." חייכה.
הצבעתי למעלה ועליתי מיד אחריה אל העזרת נשים.
זה דרש ממני כוחות נפשיים לעלות במדרגות המלאים בילדים , נשים ומבוגרות.
אמא של יניב חיפשה כיסא על מנת שאוכל לשבת, כשראיתי את הסיכוי הקלוש שיהיה כיסא, חייכתי בחמימות אליה והנדתי את ראשי לשלילה. במקום לשבת נעמדתי מול החלון והבטתי ביניב מתפלל.
אנשים בחנו אותי במבטם. שנאתי זאת.
אולי זה בגלל הטייץ' בסגנון עור נחש משך את תשומת ליבם?
או שמא, החולצה הלבנה שמעט הייתה שקופה באזור הידים.
ואז נזכרתי.
זאת הבליטה בת ה21 שבועות שנחה לה באמצע ביטני..
לקחתי ספר והתחלתי לקרוא סתם פרקים. לא ידעתי מה לקרוא, או כמה.
העיקר קראתי,
אומנם באתי מבית מסורתי, אך מעולם לא ידעתי מה לקרוא.
"מישהו מסתכל עלייך." נגעה בכתפי מישהי, הבטתי עליה בחיוך קטן ולא הבנתי.
"הוא, בטח בן הזוג שלך." הצביעה על יניב שהביט בי בחיוך קטן,
הנהנתי בראשי ושמחתי שהיא לא ראתה את הבטן שלי.
האישה הדתיה בעלת כיסוי הראש הלבן עם עיטורים שחורים, פתחה את ספרי במקום הנכון והצביעה עם האצבע שלה על המקום בו נמצאים.
"תודה." חייכתי והתחלתי לקרוא, מידי פעם הגנבתי מבט אל יניב שקרא במסירות רבה.
כשהתפילה נגמרה חיכיתי שכולם יצאו וככה אני אוכל לצאת מבית הכנסת בלי חשש לפגיעה בבליטתי. בעוברי.
התיישבתי ישר כשראיתי שכיסא התפנה, רגליי כאבו.
אמא של יניב התיישבה לידי והניחה את ידה על ביטני ועטפה את גופי בידיה. מסתירה מפני העולם את ביטני.
האישה ממקודם נעמדה לידי ובירכה אותנו בצום מועיל.
"תודה רבה, צום מועיל." הודתי לה בחזרה ונדהמתי מכמה צעירה היא הייתה. נראת בגיל 24 לכל היותר.
"שאלוהים יזכה אותך בחתונה, ובבעל טוב. ובפרי בטן." אמרה בחיוך, אמא של יניב חייכה.
"היא בת הזוג של הבן שלי, אני כבר מחכה לחתונה." אמרה אמא של יניב והתרוממה מהכיסא, חושפת את ביטני אל העולם לאחר שחולצתי התרוממה מעלה מהחיבוק.
חושפת את הפופיק וחתיכת בשר עבה.
"הו- בלי העין הרע. אני לא ידעתי, למה לא אמרת.. היית צריכה לשבת!" אמרה בחרדה
"זה בסדר, אני בסדר." חייכתי חיוך קטן ושבור והתרוממתי מן הכיסא בשביל לצאת מעזרת הנשים.
"יש לך ילדים?" שאלה אמא של יניב כשהלכנו עם האישה לאזור המעורב, האישה הנידה את ראשה לשלילה.
שוב הסרט הזה. להיות בהריון ליד נשים שלא מצליחות להרות.
"אני הולכת.." אמרתי בשקט ומיד נעלמתי בין המתפללים, מקבלת מעט דחיפות עד שהגעתי אל אזור המבטחים. אל יניב.
"אני עומדת לבכות. זה מגיע.." אמרתי בקול חנוק,
הוא עטף אותי בזרועותיו וקבר אותי עמוק בתוך חולצתו המכופתרת.
"מה קרה, נסיכה שלי." שאל בשקט לאוזני, למזלי היינו בכניסה לרחוב, בצד של בית הכנסת. רק מבוגרים מבחינים בנו.
"א-אני הייתי בפנים , והייתה א-אישה ש-שלא מצליחה להביא ילדים." גמגמתי כשנשימותיי היו קטועות.
יניב שחרר את ראשי והחזיק אותו בשתי ידיו והביט עמוק בתוך עיניי הרטובות.
"את מדהימה אותי כל פעם מחדש, איך אפשר לברוא אדם רגיש כמוך?" חייך חיוך קטן,
"האישה הזאת תצליח להיכנס להריון, בעזרת ה'. את תראי.." חייך שוב ונשק לאפי הקטן המנומש.
הנהנתי בראשי וניגבתי את אפי בעזרת נייר שהיה בכיס של יניב , התקדמנו אל בית הכנסת בחזרה כשיניב עוטף את ידיו סביבי.
"הנה אתם.." נאנחה בהקלה אימו. אביו חייך קלות, מבין מה קרה.
"הכל בסדר.." לחש אלינו אביו והביט בנו בחמלה.
"היית איתי לרגע אחד, ורגע שני כבר לא היית!" אמרה בבהלה אימו בזמן שהלכנו.
"אני הודעתי לך." אמרתי בשקט ונצמדתי אל יניב. הייתי צמאה, רציתי רק לחזור לבית ולהירדם.
"אתם יוצאים עם חברים?" שאל אביו של יניב בזמן שהתקדמנו באותו הכביש אל כיוון מוכר.
"כן, נהיה פה בספסלים." אמר יניב והוסיף "אחרי זה נהיה בבית של אחד החברים."
"תהיו קרובים לבית, שטל תוכל לחזור מתי שהיא תרצה. וטל שוב פעם אני אזכיר לך! יש מים, ואוכל, גלידות, כל מה שתרצי." אמרה אמא של יניב, חייכתי חיוך קטן והמשכתי ללכת.
הגענו אל הספסל בו קבעו יניב וחבריו לשבת. היינו הרבה אנשים!
אני ישבתי והתעייפתי. היו הרבה דיבורים וצחוקים, אך הרגשתי לא שייכת.. אולי זה מפני שבאמת לא היית שייכת?
"את עייפה?" שאל יניב, רציתי להגיד לו שכן! אך זה לא היה בסדר.
אני זאת שבאתי, אני חייבת להישאר.
הבטתי בשעוני וראיתי שהשעה 00:02. רציתי לחזור..
"אני רק אחזור אל הבית, אני רוצה לישון.. תישאר אתה פה, ככה הצום יעבור מהר." חייכתי חיוך קטן,
הוא הביט על חבריו ואז עלי, ידעתי מה הוא מנסה לעשות.
"זה בסדר. באמת." הודתי, הוא הנהן בראשו והושיט לי את ידו בשביל שהוא ילווב אותי.
"אני הולך לראות שהיא נרדמת, ואני בא." אמר יניב לחבריו. הרגשתי כמו ילדה קטנה שצרעכה שירדימו אותה.
רציתי לחזור ולאכול, ולשתות. לכן לא רציתי שיניב יבוא.
"אני אלך לבד, אני רוצה להיות לבד.." ביקשתי מיניב, הוא הביט בי במבט מוזר ושאל בקול שקט "הכל בסדר?", הנהנתי בראשי.
הוא לא הקשיב לי והמשיך ללוות אותי.
חזרנו הביתה וביקשתי מיניב שילך, הוא הסכים.
חזרתי אל החדר של יניב והחלפתי לפיג'מה ארוכה בגלל המזגן,
כשהדלת של החדר של ההורים של יניב הייתה סגורה, הבנתי שהם ישנים.
הוצאתי מהמקרר חלב ומילאתי לי קערה, רציתי קורנפלקס.
הכנסתי אל הקערה קורנפלקס כריות והתחלתי לאכול. חיסלתי 2 צלחות בכיף.
אך כאב בטן תפס את גופי הרדום..
התהפכתי מצד לצד עד שנרדמתי. לפחות על בטן מלאה.
התעוררתי לבוקר לא שגרתי, לא חיכה אף אחד. כולם ישנו, כולל יניב.
התעוררתי בשקט והלכתי לעשות את האירגונים שלי ולאחר מכן הלכתי לאכול ולשתות.
השתעממתי רוב השעות.. קראתי ספר או שסתם שכבתי.
הערב הגיע, סביבות השעה 6 ויניב התעורר. משפחתו יצאה עם מהחדר לבושים בבגדים חגיגייםת
"בוקר טוב." חייכתי אליו וכרכתי את ידיי סביב גופו החם, מתכרבלת אל תוכו, נואשת לכל פיסת מגע.
"בוקר טוב." נשק למצחי ופקח את עיניו באיטיות.
הורדתי את חולצתי במהירות ונעמדתי על המיטה, מורידה את מכנסיי גם במהירות.
נשארת מול המבט המופתע שלו רק בתחתונים.
"מה את עושה?" שאל ללא הבנה, מזועזע ממה שאני עושה. עומדת מולו ערומה,
"תשכב איתי! תעביר לי את השעה האחרונה של הצום. אני רוצה אותך!" ביקשתי והתיישבתי על רגליו. הוא מצמץ בעיניו מספר דקות והזיז את ידו אל הצד והושיט לי את חולצתו.
מסרב לבקשתי.
"תתלבשי.." ביקש בשקט. פערתי את פי והבטתי בו במבט קר
"אבל אני רוצה! מה לא שמעת ב'אני רוצה'!" התעצבנתי
"את כל כך עקשנית.." נאנח וקם מהמיטה, מותיר אותי לבד בחדר.
יניב חזר לחדר בו אני לבושה בבגדים לבית הכנסת, התעלמתי ממנו.
"בואי, יוצאים." קרא לי יניב והושיט את ידו בשביל שנלך שלובי ידיים.
"אני לא רוצה לגעת בך, כמו שלא נגעת בי.." אמרתי בעצב והלכתי ליד אימו שנראתה מזועזעת מהמשפט שלי ומלמלה משהו בקשר לכמה צעירים אנו
"זה יום כיפור! אני צריך לכפר על החטאים שלי, לא להנות איתך." אמר בתסכול..
הנהנתי בראשי וישר חיבקתי אותו, נשארת מחובקת אליו בזמי שאנו הולכים
הצום נגמר וישבנו לאכול ארוחה קלה, יניב היה מפוצץ בעוד שאני לא.
הוא התיישב על ברכיו על הריצפה ,מול כיסאי. הוא הרים את חולצתי ונשק לביטני.
"אני מחכה שהוא יצא. אני לא יכול לחכות יותר.." אמר יניב בהתרגשות, אני לא התרגשתי עכשיו. רק נהניתי מלאכול.
אני כן מתרגשת, רק ש… שישאר שם לזמן מה.
"אתה תהיה ילד מאושר. הרבה אהבה.." אמר יניב ונשק שוב לביטני, זה הציק לי. זה היה מדגדג.
הוריו של יניב ישבו וחייכו בשקט.
"ואבא שלך יהיה בצבא.. ואמא שלך תהיה כל כל שמנה.." צחקתי
"עוד שנה.." אמר יניב בייאוש ונשאר לעמוד על ברכיו. לוחש לבטן שלי משהו, שרק הוא והעובר יכלו לשמוע.
"איזה יופי זה שבחג סוכות אתם תבואו להתארח אצלנו." אמר אבא של יניב בחיוך.
משפחתו של יניב הזמינה את המשפחה שלי אליהם לחג סוכות, מאוד שמחתי.
"תודה רבה על ההזמנה, ועל האירוח פה בכיפור." הודתי בשמחה אליהם והתרוממתי מהכיסא, מנתקת את ביטני משפתיו התובעניות של יניב.
"להחזיר אותך הביתה?" שאל יניב, הנהנתי בראשי. חיבקתי את הוריו וחיכיתי ליד הדלת בזמן שיניב סחב את דבריי אל הדלת.
"נסיעה טובה, תשמרי על עצמך. ד"ש להורים" אמרו בחיבה הוריו.
"אתה זוכר איך הכרנו?" שאלתי בחיוך מובך, הוא הנהן בראשו בזמן שעסק בנסיעה.
"הייתי באילת עם חברים, את היית שם עם המשפחה שלך." צחק, נזכר כנראה.
"אמרת לי שאני נוצצת כמו יהלום." הסמקתי
"את באמת נוצצת כמו יהלום." אישר,
"תספר איך התחלת איתי, שהתינוקי ישמע." צחקתי
"טכנית הוא לא תינוק, אלא עובר. אבל אני אספר לו." חייך אלי
"מחכה." צחקתי
"הייתי עם חברים באילת, נסענו לפני הבגרויות קיץ. זה היה בפסח. אמא שלך היפה עמדה שם, טהורה כמו יהלום. ביישנית בשמלה שקופה לבנה. היא הייתה כמובן עם בגד ים, אך היא הייתה קטנה. אני הייתי כמעט בן 18, והיא בת 15. מאוד לא מוסרי.
עקבתי אחריה במבט שלי, לא עזבתי. כי יהלומים לא עוזבים." אמר ברצינות קטנה ,
"ואז התחלת איתי." צחקתי
"לא- אמא שלך לא הפסיקה לבהות בי. הייתי יפה תואר בעיניה. היא חייכה בביישעות ושיחקה בשיער- כמו שהיא עושה תמיד. כמובן שהלכתי לדבר איתה, היא התביישה.
וכשניסיתי להתחיל איתה קיבלתי סירוב מפני שהיא הייתה בת 15.
שמרנו על קשר במשך החופש, החלפנו מספרים. וגילינו שאנחנו גרים לא רחוק אחד מהשני, חצי שעה נסיעה." הסביר בפשטות
"שמרנו על קשר, הזכרתי את זה? עבר חודש שלם של הודעות, ואז באתי לבקר אותה. היא הייתה בבגדי בית הספר. כשהחניתי את המכונית שלי בחנייה בביתה, היא נהייתה אדומה. היא מעולם לא הכניסה גברים הביתה. במיוחד לא יפים כמוני." צחק
"הפכנו לזוג לאט, לאט. היא למדה להתאהב בי, כמו שאני התאהבתי בה יותר מפעם אחת. כמובן שאמא שלך שקרנית, אז היא סיפרה לכולם שאני בן 17. ולא בן 18.
ההורים שלה כעסו בהתחלה, אבל השתחררו. וכעבור ארבעה חודשים שלנו ביחד, התגייסתי. והיא הייתה חייבת לספר לכולם שאני בן 18." הביט בי , השפלתי את ראשי.
"והעברנו שנתיים מאושרות ביחד, עם ריבים, צחוקים, פרידות. ואז אתה הגעת.
זה היה לילה טוב.. לילה שיכור של שנינו, הפעם הראשונה שאמא שלך שתתה והשתכרה. מעולם לא הרשתי לזה, וכמובן שאתה באת מאהבה.. יתר אהבה.. אז זה היה הלילה שלך בוטן." צחק יניב.
"אתה חייב להיות סוטה ליד הבוטן?" גנחתי בכעס. הוא הנהן בראשו וחייך.
"מצטער בוטן. באת בעזרת החסידה, ולא בשום דרך מהנה אחרת." קרץ אלי.
"בוגר מאוד." אמרתי בגלגול עיניים מחוייך.
"זוכרת את הפעם הראשונה שלך?" חייך, הנהנתי בראשי במבוכה.
"אתה פשוט נישקת אותי משום מקום! אני חושבת שאני דיו טובה בזה.." התגאתי
"מאוד!" אישר לחיוב.
"אני זוכרת שכולם שאלו אותי אם שכבנו, ותמיד אמרתי לא. ואז גיליתי שאני בהריון, לא היה לי מה עוד להגיד להם." נאנחתי בשקט
"אני יודע.." הודה בשקט,
"אף אחד לא ידע בכלל שאנחנו הגענו לשלב הזה" עשיתי קול נגעל,
"ההורים שלך ידעו, וגם ההורים שלי. אין מה להסתיר.." הודה, ידעתי זאת. אך לא רציתי לדעת זאת.
"לא ידעתי שככה הפעם הראשונה שלי תיראה, או תרגיש. גם היית מקורי, זה היה באילת." צחקתי
"בשבילך בזבזתי ימי חופש בשביל להגיע לאילת." קרץ,
"שקט." צחקתי
הימים עברו והחג הגיע, הבית היה בהכנות מלאות! אמא הכינה פשטידה ועוגה בשביל משפחתו של יניב.
יניב כמובן נשאר ער עד השעות המאוחרות של הלילה עם חברים, לכן הוא לא ער.
הגענו אל משפחתו של יניב וחיבקנו אותם. התגעגעתי אליהם. משפחה שניה שלי.
"יניב עדיין ישן.." נאנחה אימו ולקחה מהוריי את הדברים ושלחה אותם לשבת בסוכה.
נכנסתי לחדרו של יניב והבטתי במראה על גופי הלבוש בשמלה לבנה וחגיגית , ג'לביה קצרה ברגליים וארוכה בידיים.
היא הייתה רחבה ולא הדגישה את ביטני הנפוחה. תפוחה.
"בייבי." קראתי לו בשקט ונשקתי לראשו, הוא התעורר בבהלה והביט בי בזעזוע.
"שוב את?" צחק והתהפך על צידו,
"דביל! ההורים שלי בחוץ, תעשה רושם טוב." צחקתי ויצאתי מהחדר, נותנת מבט אחרון במראה.
"בואי הנה.. את מחר נכנסת לשבוע 22. מתרגשת?" שאל, הנהנתי בראשי.
"זכרת!" אמרתי באושר. הוא הנהן בראשו,
הארוחה עברה בטוב. עד שההורים של יניב הציעו שההורים שלי והם יצאו למקום כל שהוא, לשבת ולרקוד.
"לא! אתם לא משאירים אותי לבד!" אמרתי במפונקות להוריי, אבא נשק למצחי רגע לפני שהתיישב בחזרה בספה ואמר ליניב , "מתי היא הפכה לי לכזאת מפונקת?"
"גם אני לא יודע. תאמין לי." חייך,
"אני אבכה." הכרזתי, אך הם רק צחקו.
"למה לכם מותר לשתות ולי לא? אני רוצה גם לשתות, ואני רוצה לרקוד עד הבוקר. ו-" דיברתי בלי הפסקה עד שהטלפון שלי צלצל.
"מאיה! אז לאיפה?" שאלתי בהתרגשות כששמעתי שכולם יוצאים,
"בבית של מי? מי זה?" שאלתי ללא הבנה,
"הוא חדש בכיתה?" חזרתי על דבריה בעצב.
"אה. לא משנה.." אמרתי בשקט כשהבנתי שיושבים אצלו בבית.
"אז לאן יוצאים, יניב?" שאלתי בחזרה
"אל ליאור. נשב אצלו, הוא קנה לך בירה." חייך,
"בירה?" שאלתי בהתלהבות,
"בלי אלכוהול מאמי.." ענה בחיוך שבור.
הנהנתי בראשי ומשכתי בידו בשביל שנצא לפני הוריי.
"את תתקשרי אלינו ונחזיר אותך הביתה?" שאלה אמא, הנדפהנתי בראשי
"לא, היא אצלי. אנחנו כולנו ישנים אצל ליאור, הוא סידר לנו סוויטה בנפרד." קרץ יניב,
"תשמור לנו עליה." אמר אבא בחיוך ויצא ביחד עם הוריו של יניב לאחר שהם חיבקו אותי.
ארגנתי בגדים לשם ויצאנו, עדיין לבושה בשמלה הלבנה.
–
"מי רוצה בירה?" התקדם אלי ליאור מלווה בקריצה כשהתיישב לידי בספה השחורה,
"תודה!" בירכתי אותו באהבה מלאה ושתיתי, זה היה דוחה.
"איפה יניב?" שאל ללא הבנה בזמן שחייך אל אנשים ארקאיים שהיו בדירתו, חברים שלהם.
"שם, עם חברים שלכם." הצבעתי אל עבר מיקומו של אהובי,
"אחלה. את מוזמנת לשבת איתנו, או שאת מעדיפה להתבודד.." שאל בחשש
"לשבת פה לבד." חייכתי חיוך קטן והבטתי על כולם. הם היו כל כך מגובשים, ההפך ממני.
מידי פעם באה מישהי ושאלה אותי שאלות. כשהרגשתי שזה מעיק הלכתי אל החדר ונרדמתי.
התעוררתי לבוקר רגיל, בוקר של חג. לא משהו מיוחד.
"יניב, יש פה ג'קוזי!" התלהבתי. יניב פקח את עיניו והנהן לאישור,
"אפשר להיכנס?" שאלתי בחשש, יניב אישר את בקשתי וניסה לחזור לישון.
"נקי?" שאלתי, הוא הנהן שוב בראשו.
"אתה ניקית לפני שבאנו?" צחקתי, הוא הנהן בראשו. הגבר שלי.
הג'קוזי היה לעיניי כל החדר שבו ישנו אני ויניב. הוא היה במרכז החדר,
פשטתי את בגדי לאחר שעשיתי את ארגוני הבוקר שלי ונכנסתי לג'קוזי החמים.
מילאתי מים חמימים ונרגעתי בג'קוזי ביחד עם כוס מיץ תפוזים סחוט שמצאתי במקרר ועוגת שוקולד שהייתה על השולחן.
"את ערומה?" שאל יניב, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא שכב במיטה בעיניים עצומות.
"לא. אני עם בגד ים, זה שקנית לי." חייכתי והבטתי עליו שוקע בחזרה בשינה.
"בייבי הוא זז!" התרגשתי, הוא התרומם מהמיטה באיטיות ונעמד מאחורי מחוץ לג'קוזי.
מכניס את ידיו אל המים ומלטף את ביטני,
"את מאמינה שכל זה אמיתי?" שאל בשקט,
"לפי תופעות הלוואי, עצירות, בחילות, הקאות, כאבי בטן, הפסקת המחזור, בעיטות צרבות. כן… אני מאמינה" צחקתי
"אני אוהב אותך." אמר בשקט ונשק לצווארי
תגובות (2)
זה כזה מוווושלםםםםם
תמשיכייייייייי
ורפואה שלמה לסבתא שלך ♥
רפואה שלמה!!!ושתרגיש טוב…את כותבת מהמם3>