רכבת שעוזבת

ככל שהרכבת האיצה במהירותה, והיה נדמה שהיא קלה יותר, כך הרגשתי איך ההתרגשות היא כמו חליפת בטון כבדה שמשהו החליט להצמיד אליי.
ואם בכלל היא לא תבוא, או שמשהו יקרה, או שמשהו ישתבש, או אולי משהו ייפול בדרך, משהו ייהרס, ומה לא? הכל יכול לקרות!
ועכשיו פתאום הרכבת מאטה. האם כבר עכשיו הגענו ליעד?
הכרוז מכריז על התחנה, שהיא לחלוטין לא התחנה שלי.
אמא בינתיים מביטה בי, ואני לא מסוגל להזכיר לה כמה שאני לא אוהב שבוהים בי.
ועדיין, אני שותק.
שותק.
שותק.
מחכה שהכרוז יגיד את המילה הראשונה, ויגיד שהרכבת שעזבה ונאבדה, מצאה את דרכה ובמקרה שמיימי – בתחנה שבה אני יורד.