שאלה בסימן שאלה פרק 16

השנה המשיכה, ולמרות שמבחינתי העניין עם בן היה "סגור" הייתי נורא מבולבלת. לפעמים הייתי מרגישה שהוא ממש אוהב אותי, למשל, כשהוא היה שולח לי הודעה: "בואי להגיד שלום" "בואי שבי איתי" הרגשתי בטוחה ושייכת במחיצתו. אבל לפעמים היו ימים שהרגשתי שפשוט לא בא לו יותר, הוא לא היה מגעיל או משהו כזה, הוא פשוט היה פחות "חברותי", הוא לא היה מחבק אותי או לא מתייחס כשאני עוברת. וזה גרם לי לתהות.
למרות שמבחינתי אם יש משהו שאני אוהבת אני מתאבדת עליו ולא פוחדת או חוששת ממה שיכול להתרחש, אבל הפעם זה היה שונה, גם כי הייתי צריכה לשמור על עצמי (בן היי סוג של חתיך מבוקש ולדעתי היה לו אגו מוסתר) וגם כי וואלה יותר אהבתי את בן כאובייקט ויזואלי, בתם משהוא להסתכל ולהעריץ עם כמה שהייתי מפנטזת עלינו יחד, כשזה הגיעה לרגע האמיתי לא הרגשתי משהו יותר מידי מיוחד, ועם זאת לא הסכמתי לוותר, והתעקשתי לתחזק את "מערכת היחסים" הזאת ואל תשאלו למה כי אני לא יודעת.
למרות זאת מצאתי את עצמי יותר מתעניינת להתייחסות וחיבה מצד אלון…
למרות שהוא היה אידיוט מוחלת לא העם שלי בכלל ואפילו מכוער! הוא היה מצחיק אותי והוא היה אשכרה מתמיד שאני ידע שהוא שם לב אלי יום אחרי יום, היה בזה משהו ששבה אותי.
בימים האחרונים שהוא היה רואה אותי עם בן הוא היה מחכה שאני ישאר לבד ואז הוא היה צועק בר אני אוהב אותך! פעם הרשתי לעצמי לא לבאס אותו, אז שלחתי לו נשיקה קטנה באוויר, ובפעם השנייה פשוט עניתי חבל.
כל פעם שאני תוהה בין בן לאלון אני נזכרת בפעם הזאת שהייתה הפסקה וישבתי לבד על הספסל.
אלון קלט אותי ואז בא והתיישב לידי, אחריו הגיעו עוד כמה בנים והמצב הפך למביך ביותר בן היה שם גם.
הוא הסתכל עלי וראה שלא נעים לי אז הוא סימן לי כזה בואי. והוא חילץ אותי משם כמו אביר על סוס לבן..
מה אני יעשה! מצד אחד אני לא רוצה לאבד את בן ומצד שני אני לא מרגישה שזה מתקדם לשום מקום.
אבל דבר אחד כן ידעתי אם יקרה משהו זה אף פעם לא יהיה מיוזמתו זה יהיה ביוזמתי, זה מה שגרם לי להרגיש עוד יותר מבואסת כי נורא אהבתי את הקטעים שהוא היה אומר לי בואי ומחזיק אותי קרובה אליו.