העולם שמתחת- פרק 4

"בחיים לא ראיתי חדר אוכל גדול שכזה." אמר נפטיר בבוקר הראשון לשהותנו בפנימייה.
"זה כמו מבוך הדבר הזה." אמרתי , וראיתי עצמי הולך לאיבוד מספר פעמים בחד האוכל המסובך. שולחנות היו בכל פינה, ביניהם מעבר צר ששום ילדים עם חריגה קלה במשקל יוכל לעבור, השולחנות היו לבנים, מה שנתן לי תחושה שכולנו נמצאים בבתי אסירי בעלי פגם נפשי ושיכלתנטי (פגם שהתגלה במוחם של עבריינים ופושעים), השולחנות היו עגולים, והיו לאורך כל החדר העצום, שהיה פעמיים מתא ביתי בגודלו. מסביב כל שולחן היו עשרים מקומות (תארו לכם את גודל השולחן העצום), ומסביב החדר, היו שולחנות עליהם כל מזון אשר יכולתם לחלום עליו (גם בחלומות הכי חמדניים שלי, לא תיארתי לעצמי כל כך הרבה אוכל)
"כמה אוכל." לחש נפטיר וקולו התעוות במעט, בזמן שלקח כמה צינימים למגשו.
"מי עומד לאכול את כל זה?" שאלתי
"ככל הנראה אנחנו." אמר נפטיר
"טוב, רואה איזשהו שולחן ריק?" הסתכלתי על שולחנות חדר האוכל, עמוסים בתלמידים שאפילו לא מדברים אחד עם השני.
"אני רואה שולחן שהוא ריק, יחסית." הוא אמר
"יחסית?" שאלתי והבטתי בכיוון שעינו הביטה.
"אפשר לומר." אמר ופילס את דרכו לאיזשהו שולחן, שסביבו היו שלושה ילדים (כמובן, זה היה שני ילדים יושבים אחד ליד השני, ואחד בכיסא מול בצד.)
"איך בדיוק נעבור דרך המעברים הצרים האלה שהשולחנות מותירים לנו?" אמרתי, נדחק אחרי נפטיר, כשמאחורי חבורת בנות נאבקת על מקום ישיבה.
"לא נעבור ?" הוא חייך.
"נשמע כמו רעיון פנטסטי." גמגמתי ובהיתי בשולחן הריק (יחסית.)
"תודה לראשוני האדם." התנשם נפטיר כשהתיישב על אחד המקומות הריקים.
הילדים סביב השולחן הטו את מבטם כאחד לעברו של נפטיר, כולם נראו, באופן לא חריג במיוחד, ביישנים ולא חברותיים.
"טוב, אז איפה הנימפלה הזאת שדיברת עליה מקודם?" אמר נפטיר לאחר כמה דקות שבו הוא עסק בלאכול את כל מה שהיה בצלחתו (למען האמת, אינני מאשים אותו, זה היה מסע דיי מפרך עד שהגענו לשולחן.)
"אני חושב שזה נימפלונה, ואני לא יודע. יש לי הרגשה שגם לא אדע, עם כמות התלמידים שפה, לעולם לא אמצא אותה." אמרתי בייאוש
"אז מה נעשה? אנחנו הולכים היום, לא?" הוא ניסה להיראות כמה שפחות מסתורי (מה שלמרבה הפלא, לא עבד.)
"כן, אחרי הארוחה נחפש את החדר שלה," אמרתי.
"ואם היא לא תהיה שם?" הוא הרים גבה בספקנות.
"אחרי זה נחליט." אמרתי ולקחתי את הביס האחרון מעוגת הטומרפ' הגבינתית.
המעבר מחדר האוכל כחדים היה קל משחשבתי, הייתי בטוח כי נצטרך לעבור את אותו הדבר שעברנו כשנכנסנו לחדר אוכל, אבל האמת שהלך דיי חלק (חוץ מהקטע בו הלכתי בדיוק לאזור 18 של המורים, מבלי להבין שלקחתי פנייה שגויה.)
"איזה חדר אמרת שהיא?" שאל נפטיר בדיוק כשבאנו לצאת מחוץ לחדר כדי לבדוק איפה נים.
"אני חושב שחדר 33." אמרתי, סוגר את הדלת עם המפתח האלקטרוני.
"אז אנחנו צריכים ללכת שמאלה." אמר נפטיר והתקדם שמאלה, במשך שתי דקות הלכנו עד שהגענו לחדר 33, נשמעו כמה צרחות של בנות צעקניות והיסטריות מהחדרים שליד, או אפילו כמה דיבורים שעובי הדלת לא הצליח להשקיט, אך חדרה של נים נשמע דומם ושקט.
נפטיר דפק על הדלת ולקח צעד לאחור.
"רגע !" נשמעה צעקה של נים מתוך עומק החדר. כעבור כמה רגעים הדלת נפתחה ונים עמדה שם עם חיוך עייף.
"רנט!" חיוכה השתנה בשנייה שקלטה מי דפק על דלתה.
"היי נים," חייכתי "זה נפטיר, הוא השותף לחדר שלי."
"היי, אני נים." אמרה נים וחלצה את ידו של נפטיר, שחייך אליה ברשמיות קלה.
"היכנסו!" היא אמרה.
"אז, איך הלך היום?" שאלתי, מתיישב על כורסה שהייתה דומה במאוד לכורסה שהייתה בחדרנו (רק שהכורסה הזאת הייתה צבועה בצבע טורקיז עדין.)
"הלך דיי בסדר, היה טיפה צפוף בחדר אוכל, לא ראיתי אותך." אמרה נים והתיישבה גם היא על כיסא מול.
"כן, גם אני לא ראיתי אותך, טוב, לא ראיתי שום דבר למען האמת, הכל היה מלא בילדים."
אמרתי
"נכון." היא צחקה
"יש לך שותפה לחדר?" שאל נפטיר, החדר היה נשמע דיי בודד וריק, ושום קול אחר לא נשמע בו.
"הוו, ברור, היא פשוט לא מדברת הרבה," אמרה נים "או מדברת בכלל." היא השלימה
"אבל זה לא מפריע לי, ככה אני יכולה לחשוב יותר."
"נים, סיפרתי לנפטיר על האזור האסור אליו הגענו אתמול טעות," ניגשתי לעניין.
"אוקיי, עכשיו מה?" היא שאלה, טיפה מבולבלת
"הוא רוצה לבוא איתנו לבדוק מה יש שם," אמרתי
"אני לא בטוחה שזה חכם ללכת לשם מבכוון." אמרה נים, טיפה נחרדת "מה יקרה אם יתפסו אותנו, שוב? ואז הילד שתפס אותנו פעם קודמת יגיד שכבר ראה אותנו שם?" היא אמרה
"פשוט נגיד שהלכנו שוב לאיבוד," אמרתי
"אני לא בטוחה שזה חכם לחפש צרות בשלב זה." היא העבירה את טון קולה ללחישה.
"אני לא בטוח שזה נקרא צרות, יותר כמו, סקרנות בריאה." חייך נפטיר והעביר את קולו ללחישה כמו נים
"את בפנים?" חייכתי אליה
"אם יתפסו אותנו, אני אומרת שחטפת אותי." חייכה נים כתשובה
"ואני אודה באשמה." קרצתי אלייה, בעוד היא גילגלה את עייניה
"בואו נלך." נעמדתי וחייכתי אליה בשובבות, בעוד היא הרימה גבה למשמע דבריי.
"עכשיו?" היא שאלה.
"למה לדחות דברים למחר כשאפשר לעשות אותם עכשיו?" חייכתי, ונפטיר נעמד לצידי