מכתב אל הלילה

הסיפור שלי התחיל, פה.
הכל התחיל ונגמר כאן.
ואולי זה לטובה.

לאט לאט הכל מתרחק ונהפך לשונה. הכל מתהפך, נעלם, נסחף הרחק ממני ואני לא מרגישה שאני יכולה לעצור את זה יותר.
מעולם לא הרגשתי ככה כלפי משהו כמו עכשיו, וזה גורם לי להיות עצובה, גורם לי להרגיש בודדה יותר ממה שאני באמת.
אולי זה בגלל שנפתחתי יותר מידי שאני מרגישה חשופה, כאילו כל אחד שיחלוף על פניי יוכל לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
מתחילת השנה הכל נהיה לוחץ יותר ויותר. פתאום אני בוכה מול מישהי שלא חשבתי שאדבר איתה על דברים כאלה, פתאום כולם שמים לב אליי, מבחינים שאני קיימת בכלל.
פתאום כולם מבינים שהם לא מכירים אותי, שהם לא יודעים עליי כמעט כלום, וזה מוזר להם.
וזה לא מה שרציתי.
הרגשתי כל כך טוב כשלא הייתי חלק מהחברה, כל כך בנוח, כל כך בטוח; עכשיו אני מרגישה איך כל החרדות שלי מחלחלות עמוק יותר אל תוכי ולוחצות עליי.
אני כבר לא יכולה להישאר במקום אחד שוב.
אני מנסה לנוע קדימה כבר כל כך הרבה זמן, שאיבדתי את הדרך ונשאבתי לצדדים, איבדתי כל פואנטה ולו הקטנה ביותר שהייתה קיימת בכלל.
עכשיו הכל רק עומד, ושום דבר חדש לא צץ.
כאילו הזמן מסרב לזוז אחורה.

אני לא יכולה להיות הבנאדם הזה יותר, זה שמקרין שמחה לכל מקום וצוחק ומדבר עם כולם.
לא משנה כמה פעמים אני אנסה לשכנע את עצמי שאני אובר פרנואידית, זה לא ייעלם, זה לעולם לא ייעלם.
זו תחושה של גועל וכישלון והחמצה ודיכאון ופחד ועלבון…
אני תמיד ארגיש את הדמעות בצד העין.
תקראו לי רגשי, אבל אתם לא יודעים דבר ממה שעבר עליי, ואולי זה כלום בהשוואה לאחרים,
אבל זה עולם שלם מבחינתי.
כי זה העולם שלי, ואלה החיים שלי, וזהו סבל שלי,
ואני פשוט לא יכולה יותר.