אהבה משתלמת

לא רק בראש שלה הייתה המולה. הרעש של המכוניות, האורות המהבהבים של מנהטן מולה והאנשים שהתהלכו במהירות לא הסגירו את השעה המאוחרת.
כל זה לא הפריע לה לחשוב.
היא ידעה בדיוק מה היא עושה פה בניגוד לשאר הפעמים, היא מחפשת את עצמה. משהו אחר בוודאי היה אומר שזה פתטי, לא היא בכל מקרה. כי לחשוב לבד כבר לא הייתה אפשרות, מה גם שלחשוב כשאתה מוקף בהרבה אנשים לא העביר את ההרגשה של הבדידות.
היא הביטה באנשים שחלפו. היא הייתה בטוחה שלכל אחד מהם יש צרות יותר גדולות מהשני אבל לפעמים ככל שהצרות גדולות הפיתרונות יותר קלים. אצלה זה לא היה ככה, אצלה זה היה הצטברות של רגשות שלא נגמרו שנים של מחשבות שלא נאמרו, אהבה שאין למי להעניק, שנאה שאין על מי להוציא וחלומות שהתנפצו בפנים. ואת כל זה לא היה למי לפרוק, כי בסופו של דבר אף אחד לא באמת רוצה לשמוע. כל אחד מתעסק בבעיות שלו, וכשהוא יוצא מהם, הוא לא חושב על אף אחד מלבדו, כי לדעתו אדם צריך להתמודד לבד עם הכלים שאלוקים נתן לו, רק חבל שהוא לא מבין שהוא אחד מדרכי ההתמודדויות, הכלי שנשלח מלמעלה.
היא הביטה בזוג שעבר על ידה, הגבר היה נראה מותש לעומת חברתו ככל הנראה, שדיברה משהו על אוניברסיטה. טיפשה שכמותי, היא חשבה לעצמה.היא חשבה לעצמה כמה הפסידה, ועכשיו היא נשארה ריקה בלי כלום.
זה מה שקורה לך כשאתה מאבד את עצמך ברגע הכי קריטי בחיים שלך, בזמן שאתה צריך לבנות את עצמך. ואז במקום לבנות את עצמך אתה מחפש משהו להתבסס עליו וכשאתה לא מוצא אתה יוצא לחפש, ובמקרים כמו שלה, אתה מוצא את עצמך נושר מהלימודים בגיל 17, מחפש את עצמך באמצע ברוקלין כשאתה צופה באורות של מנהטן ב-2:00 בלילה.
היא המשיכה להתהלך ככה, לא בטוחה לאן רגליה מובילות אותה.
היא נכנסה לרחוב שהוביל לסמטה חשוכה. ככל הנראה לא הרבה אנשים הסתובבו באזור, שהיה מוזנח עם ריח של אלכוהול נודף מכל עבר.
חלק מהסיגריות שהיו על הרצפה עדין דלקו, מה שהוכיח שמה שלא היה פה לפני כן לא קרה לפני הרבה זמן.
היא המשיכה להביט סביבה, רק שלפתע צדו עיניה דמות של ילד במורד השביל. היא החלה לצעוד לכיוון הדמות, ואכן עיניה לא הטעו אותה. הילד היה כבן שלוש. לא היה קשה להבחין שלמרות שהיה חיוור ומפוחד, היה יפיפה
"שלום חמוד." היא אמרה ברוך. הוא לא השיב, רק פסע צעד אחורה. הוא לא בטח בה. וכמובן שהיא יכלה להבין את זה.
"איפה אימא שלך?" היא לא רצתה לעלות בדעתה מה עבר עד שהגיע לפה.
"לא יודע, אבל אמא תמיד אומרת לא לדבר עם אנשים שאני לא מכיר." היא הביטה בעיניו, התמימות שהשתקפה מהם ריגשה אותה עד דמעות.
"אני יודעת שאתה לא מכיר אותי, אבל אני פה כדי לעזור לך." הוא הניד בראשו לשלילה.
"אוקיי," היא אמרה. "שלום קוראים לי נב. אני לא מפה וסתם עברתי בסביבה!" הוא הביט בה לא מבין לאן היא חותרת. "עכשיו אתה מכיר אותי. בוא ניצא מפה." ניכר היה שהוא רוצה לצאת מהמקום הזה יותר מכל דבר אחר. כי הוא היסס לרגע ואז אחז בידה והם יצאו מהסמטה בחזרה אל העיר הרועשת.

הם ישבו בחדר ההמתנה המשטרתי. הוא ישב על ברכיה ושיחק בשרשרת שענדה, היה ברור עכשיו שהיא רכשה את אמונו.
"אמא לא אוהבת אותי,"הוא אמר לפתע ודמעה נראתה בעינו.
"אימא מאוד אוהבת אותך! והיא עוד מעט תבוא ותיקח אותך הביתה." גל של עצב עבר בה, הוא באמת הרגיש ככה וזה כאב. "אימא אוהבת את החברים שלה ולא אותי אבל אני אוהבת את אימא יותר מהחברים."הכנות של ילד, האהבה האין סופית, השנאה המוצדקת, והזיכרונות הכו בה והיא הבינה מה חסר בעולם.
הילד רצה אהבה של אימא אבל במקום זה הוא נשאר לבד בברוקלין. היא ידעה שהחיים ילמדו אותו כשיגדל איך לשרוד.
"אימא אוהבת אותך," היא ראתה שהוא לא מקבל את זה, בכל זאת הוא חי עם אימו ויכול היה להגיד אם היא באמת אוהבת אותו. "ואפילו אם לא, תמיד תזכור אותי, אני תמיד יאהב אותך." היא הורידה את השרשרת שענתה והניחה אותה הכפות ידיו הקטנות.
הוא חיבק אותה חיבוק אמיתי, שיכול להיות שלא כל בן אדם היה זוכה לו בחייו.
"טד הולדרסטד, בבקשה." האישה שנכנסה נראתה בשנות העשרים לחייה. היא הייתה יפייפיה לא פחות מהילד. המעיל שלבשה הסגיר את הכסף שהיה לה.
"אימא!" הילד ששמו התברר כטד רץ לעבר האישה וחיבק אותה.
"אוי, אל תקפוץ עלי מותק. אני עייפה והדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לחזור לבית מלון." טד שהיה מאוכזב נתן לאימו יד הסתובב לנב בפעם האחרונה מנופף לשלום כשהוא מחזיק בשרשרת שהיא נתנה לו.
היא חייכה אליו מנופפת בחזרה ומאחלת לו בליבה שיזכה לחיים טובים עם אימא כמו שלו.

היא הביטה בזריחה. כמה דברים שהיא לא ידעה. היא לא ידעה הילד שישב איתה היום יהיה יום אחד הנשיא של ארצות הברית, היא לא ידעה שיום אחד השרשרת שלה תהיה פריט היסטורי, היא לא ידעה שיום אחד הם יפגשו שוב, היא לא ידעה שהוא אוהב אותה.