°•המכשפה הנודדת•°- הכנות (פרק 22)

°•הכנות•° – פרק 22

התעוררתי בלילה לשפתיים רכות. "בוקר טוב. או לילה? השעות פה הפוכות" חייך ארו והמשיך לנשק את צווארי. הזעפתי את פני והתהפכתי על הצד עם גבי אליו. "מה? מה קרה?" שאל בהפתעה. "אני לא מדברת איתך" רטנתי. "מה? זה בגלל השימלה? אנחנו תמיד יכולים לקנות לך אחת אחרת" הציע. "אתה היית מגעיל אלי" סיננתי, מסרבת להשלים. "ועכשיו אני נחמד אלייך. אולי תהיי נחמדה בחזרה?" שאל, מעורר בי רגשי אשם קלים. "אתה היית מגעיל ואתה יודע את זה. מגיע לך" מילמלתי. "אף פעם לא הכחשתי.. מצד שני אני עדיין חושב שצדקתי. עכשיו אני רוצה להשלים ולפתור את זה, כי אני לא אוהב לדבר אל הגב שלך." אנחה.
"בסדר" הסתובבתי אליו. "איזה פיצוי יש לך בשבילי?" שאלתי בציניות. "את האהבה שלי" צחק ונישק אותי פעם נוספת. החנקתי צחקוק. "לא מספיק! צריך עוד!" ביקשתי. "אני תמיד יכול לקנות לך שרשרת או צמיד" חייך. "לא בדיוק מה שחשבתי" אמרתי ומשכתי אותו אלי.

צמד דפוקים. כמה שהם מושלמים ביחד. למה תמיד במלונות האלה יש קירות דקים כל כך?! או שזה רק אני? נאנחתי ושקעתי במחשבות. היום יש לי דייט עם אלואי, הבחורה הראשונה שגיליתי אליה משיכה כלשהי מאז שוברת הלבבות בחדר הצמוד, שעל מה שהיא עוברת כרגע השתדלתי שלא לחשוב.
אני לא אפשל.. אני לא אפשל.. הרגעתי את עצמי בעודי קם והולך לבחור חליפה לנשף. אלואי יפה; המבטא שלה מסתורי והעיניים שלה מהפנטות. כמובן שהיא לא משתווה, אבל אין ספק שהיא מושכת.. בחרתי חליפה שחורה מפוספסת. תמיד תהיתי מאין לסילם כל הכסף, שהרי היא לא נשאה איתה הרבה, ואפשר לאמר בביטחון שהוא לא בא מארו. משכתי בכתפי. עברה של סילם תמיד היה לתעלומה בעיני, למרות שבזמן ששהיתי בשבי הבנתי שהיא קשורה באופן כלשהו למשפחת המלוכה.
אולי היא גנבה מהמלכה? המחשבה חלפה בראשי, כל כך חרישית שכמעט ופיספסתי אותה. לא יכול להיות.. יצאתי אל המטבח כשעל פני הבעה מודאגת.

יצאנו ביחד, מנסים למצא שימלה אחרת לנשף. "אוי לא" מלמלתי. החנות הייתה סגורה. "סגור לרגל הכנות לנשף?" קרא ארו את השלט והביט בי. "היא יוצאת עם סהר!" סתרתי על מצחי. ארו הרים גבה. "ברור שהיא לא תעבוד, היא צריכה להתארגן" צחקתי. "מה עכשיו?" שאל. "אין מה לעשות. אני לא חושבת שיש עוד חנויות כאלה בעיר" אמרתי באכזבה. "אולי ננסה לתפור בעצמנו?" הציע. "אני לא יודעת איך" גיחכתי. "אנחנו נמצא משהו" אמר והסתובב בחזרה אל המלון. הדבקתי אותו, משלבת את ידי בידו. "יהיה נחמד" חייכתי. הוא הביט בי בעידוד.
במלון ישבנו וניסינו לטפל בשימלה. "זה לא הולך" נאנחתי. "אנחנו עוד נהרוס אותה, ואז מה?" עיקמתי את אפי. "אני אוהב שאת עושה את זה" חייך. "את מה?" שאלתי בהשתהות. "עם האף שלך. בכל מקרה אנחנו נצליח, השימלה הזו לא יוצאת לנשף עם מחשוף כזה" התעקש. הבטתי בו בחולמניות. הוא היה מהפנט ממש, דוקר את הבד עם מחט דקה ומושך. מעולם לא דמיינתי שהוא מסוגל לתפור..
כשסיימנו השימלה הייתה קצת יותר נוחה וקצת פחות חושפנית, אם כי לא יפה כשהייתה. לבשתי אותה, מרוצה מהתחרה השחורה שחיברנו להסתיר את המחשוף. "היא יפה" אמרתי. "תעשי לי סחרור" ביקש בחיוך. הסתובבתי. הוא שרק שריקה ארוכה. "היא לא יפה כמו שדמיינתי שהיא תהיה, אבל את נמצאת בתוכה, אז גם ככה כולם יסתכלו עלייך ולא עליה." הסמקתי. "אוי באמת! את יודעת שזה נכון!" צחק. סהר נכנס אל החדר, טרוד בענייניו. הוא נרתע למראה השימלה. "מה עשיתם?! אלואי תיעלב נורא! ואיך שזה נראה.. זוועה" אמר בזעזוע. "לא נורא, כל עוד סילם לובשת אותה זה לא משנה בכלל. היא נראית טוב בהכל" ארו חיבק אותי.
"אתם הרסתם אותה!" התעקש. "אז יופי! מלכתחילה היא לא מצאה חן בעיני" אמרתי בהחלטיות. עיניו התעצבו והוא הלך לחדרו. "מה הסיפור שלו? איזה קרצייה!" התרגזתי. "הוא סתם דואג. זה בטח הדייט האמיתי הראשון שלו" ניחש ארו. השתתקתי. לא חשבתי על זה כך..