העולם פשוט קורס: פרולוג

הוא בהה במים, כל-כך שקוע בהם, עד שאפשר להאמין שהם מדברים אליו.
אך מי יודע, אולי הם באמת מדברים אליו.
הוא היה בנו של אל הים, ואין לדעת מה הוא יכול לגלות בעזרת מים.
היו סיפורים על בנות פוסידון שיכולות לקרוא את העתיד בכוס קפה, האמת היא שהן היו זקוקות רק למבט קצרצר במים בשביל לדעת את העתיד, אך קריאה בקפה נשמע הרבה יותר טוב מקריא במים.
"מה אתה רואה? אני שואלת אותו, למרות שאני בטוחה בכך שהוא לא ראה אותי מתקרבת או שמע אותי, הוא לא קפץ ולא נרתע.
"שום דבר." הוא אומר בהיסח דעת, זה מוזר אתם יודעים, מה שכל זה עושה לנו, הקרבות, הנבואות, הגסיסה האטית הזו פשוט הורסת אותנו, בכל דרך אפשרית.
אני מניחה שעל האחרים זה לא משפיע כמו שזה השפיע עלינו, אך איש מהם לא עבר את מה שאנחנו עברנו, ומה שהורג אותנו אפילו יותר, זה העובדה שאנחנו צריכים להסתיר את כל זה, להראות חזית מאוחדת, משום שאנחנו הזרים, ואיש לא בטוחה מה לעשות בנו, ואם אנחנו נתפלג, ובכן, הם פשוט יחסלו אותנו.
החוויות שעברנו קירבו והרחיקו אותנו בו זמנית, נראה שגילינו צדדים שלא הכרנו אחד בשנייה למרות כל הזמן שהיינו יחד, זה היה יכו ללהיות נחמד אם זה לא היה כל-כך מפחיד והרסני. הייתם יכולים לצפות שנתקרב, אך נראה שמשהו השתנה, במקום השמחה והאושר שהיו אמורים להיות על כך שהצלחנו להישאר בחיים, יש מן אפלה, עצבות כלשהי, אולי אפילו כעס.
מצד שני, זה משפיע על כולם במקום הזה, איש פה לא שמח במיוחד או עליז, יש פה מישהו שדי קרוב לזה, זאת אומרת הוא מנסה, אך יש עצב כלשהו בעיניו, משהו נשבר, ולא חשוב כמה הוא מנסה, הוא לא מצליח לתקן את זה.
כל השאר נראים מפולגים, תקועים בעולמם הקטן, רוצים לשמור אותו בשלמותו, לא מוכנים לשמוע את האזעקה ומתעלמים מכל סימני האזהרה.
"אתה ראית משהו, ואתה תספר לי מה זה." אני אומרת, ואוחזת בידו.
נמאס לי שהוא מנסה להתחמק, שמאז שחזרנו, הוא לא אותו נער שהכרתי, לא אותו אחד בו התאהבתי.
"לא ראיתי דבר." הוא אומר ומושך את ידו ממני, משהו רדוף מופיע בעיניו, רק לרגע, וגם אותו כמעט ופספסת.
"אבל שמעתי משהו." הוא מודה באי-חשק, אני לא בטוחה איך זה קרה, או למה, אבל נראה כי משהו השתבש, זה מצחיק שאחרי כל מה שעברנו, ואחרי כל הזמן שחיפשנו אחד את השנייה, זה נהרס בכזו מהירות.
"מה שמעת?" אני שואלת בבהילות, מתעלמת מכל שאר הדברים עד שלב מאוחר יותר.
"פוסידון שולח תגבורת." הוא עונה, פיו הוא קו דקיק, ועיניו חזרו לבהות במים.
כאשר הוא היה במצב כזה, היה קשה לדעת מה הוא חושב ולמשוך את תשומת ליבו, זה כאילו הוא לא היה בעולם הזה יותר.
"אתה מדבר על האל ששוכב עכשיו בקרקעית הים, מנסה להתחמק מהאחריות על מעשיו?"אני שואלת, קולי הרבה יותר גבוה מהרגיל.
הוא הביט בעיניי רק לשנייה, מבטו מלא בכעס ושנאה, כאילו הוא לא מאמין שהעזתי לומר את המילים הללו, האמת שגם אני לא מאמינה שאמרתי זאת, אני לא מאמינה שהעזתי לנפץ את התקווה הזו, כמה קלושה שתהיה, אנו זקוקים לכל תקווה שנוכל למצוא.
המבט נעלם בתוך שנייה, ובמקומו הופיע משהו קר, משהו שגורם לי להתגעגע לאידיוט שהוא היה פעם, אז נכון, הוא שקול יותר, אך הוא איבד את הניצוץ הילדותי, זה שמשך אותה אליו מלכתחילה.
"כן, בדיוק עליו אני מדבר." הוא אומר בשקט, ומפה את גבו אליי, אני נאנחת, לא יודעת כיצד נוכל לתקן זאת, אולי אנחנו פשוט לא יכולים, אולי העולם פשוט קורס ואנחנו טובעים כל-כך עמוק בתוך הטירוף של זה, שאנחנו לא יכולים לראות שאנחנו פוגעים אחד בשנייה בזמן שאנחנו מנסים להיחלץ, ואולי, אולי אנחנו רואים זאת אבל פשוט לא אכפת לנו.