חסר כותרת, טיפה ריק מתוכן ומשונה

"אל מי את מדברת?" היא שמעה קול עמום.
הפנתה את מבטה אליו, ועיניה זרחו.
"אין לי כח לזה" נאנחה.
"לא שואלים אותך יותר. מתי תביני?" הקול הזה אמר בתוקפנות ובזעם ככל שהתארך המשפט.
היא ישבה בפרצוף חסר מעש והקלידה.
"מה אני עושה פה?" התחילה לסדר את המקלדת. היה טיפה לכלוך בתוכה שהוציא אותה מריכוזה.
"תחשבי רק על המטרה," הוא אמר. "רק על המטרה, וזה כבר יבוא לבד"
"רק על המטרה," שיננה כמו שטיפת מוח. "לחשוב".
אבל ברגעים שבהם אין לה מה לכתוב, היא נעצרת. מסתכלת מטה ומנסה למצוא כל חוט מחשבה אפשרי… כל דבר, שנראה לה אנושי וזורם.
ולפתע. מוחקת, משנה, מזיזה ומתקנת מילים. כל זה כמו קוף מיומן.
"לאף אחד לא מעניין התהליך! אם תכתבי משהו טוב לא ידעו שאת לא ידעת. פשוט תכתבי" הקול החצי משכנע שוב קטע לה את חוט המחשבה.
העייפות שקעה בה מזמן, והיא רק מחכה לרגע שבו הקול יעלם ויתן לה להניח ראשה על הכר.
"תגיד" היא שאלה תוך כדי הקלדה "זה לא נקרא עבדות?". נעצרה ההקלדה. פתאום היה שקט ברקע, כבר לא היו תקתוקים מיומנים.
"זה? אם זה נקרא עבדות…" הקול אמר וצחק.
"טוב, כנראה אתה צודק" העיניים נשארו דוממות.
שורה אחר שורה, וכבר בא לה לבכות. לא בגלל משהו רע, לא כואב לה פיזית. לפעמים העצבות רודפת, בזמנים הכי גרועים.
"נו?!" הוא צועק. "נו??!?!"
"דקה," ומתאפקת לא לדמוע. "אני צריכה הפסקה."
"את יודעת שאם תפסיקי זה לעולם לא ייגמר."
"זה ייגמר כשאחליט שזה ייגמר."
"אז את לא מבינה."
"אני מבינה… אני באמת בעבדות."
"השעבוד שכל אחד צריך…"
"איך זה?" מגישה לו דף.
"חסר כותרת, טיפה ריק מתוכן ומשונה."
"יופי," חייכה. "בדיוק כמו שאני אוהבת".