יריבות נצחית – פרק 3

בס"ד

מהפרק הקודם:
לפתע נשמע צפצוף מחריש אוזניים והרופאים השתתקו,כולם כאחד, הם התבוננו בפנים עצובות על מורן וניתן היה להבחין בצער וכישלון על פניהם ואז אחד הרופאים העביר את מבטו אל עומר ואמר "היא מתה"……

פרק 3:
עומר הרגיש רעד בכל גופו, הוא בחיים לא פחד ממשהו כמו עכשיו, הוא ידע שעכשיו כל הערפדים
ירדפו אחריו, ראשו יהיה לפרס ואביו לא יגן עליו, אך הפחד היה כאין וכאפס לעומת הכעס שרדף אותו
כעת, הוא פישל, פישל בגדול, הוא אכזב את עצמו ובעיקר את אביו, עכשיו התקווה הקלושה שהייתה
לו שאולי, אולי אביו יתגאה בו עכשיו ויכבד אותו, נעלמה לגמרי, "אף אחד לא יעזור לו עכשיו.." חשב
לעצמו, "רגע.." פרץ פתאום עומר והפר את השקט המעיק ששרר בחדר, "מה קרה אדוני?" שאל אחד
הרופאים את עומר בפנים מופתעות בעוד ששאר הרופאים מכסים את הגופה הקרה של מורן, "עצרו!"
פקד עומר והרופאים עצרו ממלכתם והביטו בעומר בהשתהות, עומר התקדים לעבר גופתה של מורן,
הסיר את הניילון שכיסה את גופתה ממנה, והרים אותה על ידיו "אני חייב למהר.." חשב, הרופאים לא
הבינו מה הוא עושה וכמעט עצרו בעדו, אבל רופא אחד סימן להם בידיו לעזוב אותו, ועומר ללא שום התעכבויות מיותרות רץ במהירות על טבעית אל מחוץ לעיר הערפדים.

לאחר בערך כ- 10 דקות עמד עומר מול בית קרקע גדול כשמורן נטולת רוח חיים בידיו.
עומר התקרב אל עבר דלת הבית הראשית שהייתה קצת גדולה מידי כך חשב,עומר נשם
עמוק ולאחר כמה שניות שנראו כמו נצח דפק דפיקה משונה שנשמעה קצת כמו מנגינה
על דלת הבית,לאחר שניות מעטות נפתחה הדלת ובפתחה עמד לה נערה צעירה, כבת גילו של
עומר, בעלת שיער שחור שטני, פניה נראו כפני מלאך ועיניה היו שחורות כפחם, היא לבשה שמלה
בעלת גוון כחול מיוחד ועל ראשה עטה קשת כחולה שעליה היה כתוב באותיות כרית קטנות אור,
הנערה הייתה מופתעת מאוד למראהו של עומר ועוד יותר כאשר הבחינה במורן חסרת רוח החיים.
אך למרות הבהלה הנוראה שהייתה הנערה שרויה בה, היא הצליחה להרגיע את סערת רגשותיה
ולומר לעומר בקול חלש אך נשמע לאוזן "היכנס".

ביתה של הנערה היה גדול לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, תמונות של הנערה עם משפחתה
היו תלויות בכל פינה וכאשר עומר נכנס לתוך הסלון הוא יכל לראות ספרייה ענקית משתרכת לכל אורך
הקיר ובה ספרים מכל הז'אנרים, הוא היה חושב שזהו דבר מדהים אילולא היה סוחב כעת את גופתה של מורן , הוא התיישב על הספה הארוכה והניח את מורן עליה, הנערה התבוננה במורן במבט מלא
רחמים במשך כמה שניות, ולאחר מכן העבירה את מבטה את עומר והכעיסה את פניה בכעס רב,
עומר ידע שהיא כועסת עליו וניסה להוציא הסבר מפיו, אך משום מה לא הצליח להוציא אף לא מילה
אחת, עומר התבונן בנערה במבט מלא ייסורים וכעסים עצמיים, "מה עשית עומר?" שאלה את עומר בקול כואב אך לא הפרה את השלווה מפניה, "אני הרגתי אותה אור, אני נשבע לך שזה לא היה
בכוונה, אני חייב שתעזרי לי להחזיר אותה לחיים" אמר עומר בקול מתחנן ופניו מושפלות, "אני מצטערת,
אבל כמה שאני רוצה אני לא יכולה, אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכולה להתערב בדברים כאלו"
אמרה ופניה נשארו שלוות כתמיד "בבקשה אור, אין לך מושג כמה זה חשוב לי, אני יודע שאסור לך להתערב, אבל איתי כן התערבת, ואני מבקש שתתערבי רק עוד פעם אחת,בשבילי.." אמר בקול
חנוק "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה" אמרה ונשמע עצב כבד בקולה , היא הפנתה אליו את
גבה והתכוננה ללכת, "זאת הבת של.." אמר עומר לפתע בייאוש, אור הסתובבה לכיוון עומר במבט
מופתע "מה אמרת?" שאלה "זאת הבת של, את יודעת מי" אמר כשנשמע חשש בקולו,
אור התקרבה אל מורן במהירות והחזיקה את ידיה "אני מקווה שאני אצליח" אמרה בקול חרישי,
היא עצמה את עיניה ופתחה אותם במהירות, העיניים של אור זהרו באופן מפחיד למדי אך באותו
הזמן גם מיוחד.

מורן התעוררה בחדר,שצבע לבן כיסה כל פינה שלו ,הוא היה ענק בגודלו, וריק לחלוטין ,טוב כמעט לחלוטין, "איפה אני?" שאלה מורן את עצמה בעודה מתעוררת בחדר המוזר,מתיישבת על רצפתו
ומנסה להבין איפה היא, "סוף סוף התעוררת" אמר קול מאחוריה, מורן סובבה את ראשה מעט
ולעיניה התגלתה דמותה של אור ,שנראתה שונה מאוד, היא לבשה שמלה לבנה, שברקה באור
החדר ואת נעלה הלבנות עיטרו עיטורים מיוחדים של כנפיים שנראו מעט אמתיים, ועל גבה התנוססו
להם שני כנפי מלאך בינוניות ומרהיבות, "אני מתה?" שאלה מורן את אור בחשש קל "לא לפחות
לא בינתיים, אבל אנחנו צריכות למהר אחרת באמת תמותי" אמרה אור בקול רגוע והתקרבה אל
מורן על מנת לעזור למורן לקום, מורן התרוממה מהרצפה שעליה ישבה ושאלה את אור "איך קוראים לך?" "אור" ענתה "את מלאכית?" שאלה מורן "כן ולא" ענתה אור "מה זאת אומרת?" שאלה מורן והביטה באור בבלבול רב "יותר מידי שאלות ופחות מידי מעשים" אמרה אור כשחיוך קל עלה על פניה "בואי" אמרה אור למורן והרצינה את פניה, מורן התקרבה אל אור ונעמדה מולה "שימי את ידך על
ידי" אמרה אור והושיטה את ידיה אל מורן, מורן הניחה את ידיה על ידיה של אור, ולמרות שהיא לא
הכירה את אור היא הרגישה נוחות מסוימת לידיה, אור עצמה את עיניה והיא החלה לזהור, מורן הייתה מעט מפוחדת מהמראה אבל היא עצמה את עיניה גם, לאחר כמה רגעים פקחה אור את עיניה
ומורן לא הייתה שם עוד "הצלחתי" מלמלה לעצמה ועמדה ללכת משם כשחיוך עלה על פניה ולפתע
היא שמעה קול שקורא לה "אור" היא סובבה את גופה לעבר הקול "אבא" אמרה "אורוש" אמר האיש
והתקרב לחבק את אור "בבקשה תגיד לי שסתם באת לבקר את אותי,וזאת לא משימה" אמרה
בעודה נמחצת תחת החיבוק של אביה "לפחות חצי מזה נכון" אמר וחיוך קטן עלה על פניו "שאין
משימה?" אמרה "שבאתי לבקר אותך" אמר וחייך חיוך גדול "לאאא" אמרה אור באי רצון
"כןןןןןןןן" אמר וצחק צחוק ציני קל "אך אורוש אני בחיים לא אבין את חוסר הרצון שלך למשימות,
בגילי כל כך אהבתי את המשימות שסבך הטיל עליי" אמר "מה לעשות אני מלאכית מרושעת
והמשימות שלך נחמדות מידי" אמרה "טוב מה עכשיו" אמרה בכעס,ולאחר כמה שניות נפל
לה האסימון לגבי המשימה והיא הביטה באביה בהפתעה " לא לא לא לא לא לא" אמרה במהירות
"אני רואה שכבר הבנת" אמר וחייך חיוך ציני לעברה "נו באמת מה עכשיו אני אמורה לעזור לילדות
קטנות, מה השלב הבא אני אלמד תינוקות איך ללכת" אמרה אור "טכנית היא בגיל שלך.." אמר
"נו אתה יודע למה התכוונתי" אמרה אור "אורוש אני יודע שזה ישמע לך מוזר אבל את תצטרכי
ללכת לתיכון" אמר בחשש קל מתגובתה של אור "רגע מה לרגע היה נשמע לי שאמרת שאני צריכה ללכת לתיכון" אמרה "האמת שזה בדיוק מה שאמרתי" אמר "ואיך בדיוק אני אעשה את זה, להשכירך אני לומדת באוניברסיטה את התיכון עברתי מזמן" אמרה "אני יודע שאת גאון אורוש ושאת הולכת לאוניברסיטה אבל בדקתי ואת יכולה ללכת לתיכון למשך שנה ולקבל נקודות על זה באוניברסיטה,
את תלמדי יחד עם הילדים ,וגם תעזרי להם ולא תצטרכי לעשות מבחנים" אמר ברצינות "אבל.."
אמרה אור בקול נואש "שום אבל אורוש אני יודע שאת לא אוהבת משימות אבל זוהי יותר ממשימה
זה חיים או מוות" אמר "ומה עם עומר?" שאלה אור "עומר נשלח על ידי אביו הוא יוכל לעזור לכם מאוד
אבל תשגיחי אליו מי יודע מה הוא עוד זומם" אמר "להתראות אורוש, בהצלחה" אמר והתחיל ללכת
לכיוון הקיר ונעלם ואחריו גם אור נעלמה.

"כמה זמן" אמר עומר לאור כשראה שעיניה חזרו לעצמם "אני מצטערת היה לי עיכוב קטן" אמרה
"מתי היא תתעורר?" שאל עומר "מחר בבוקר, תחזיר אותה הביתה והיא כבר תתעורר" אמרה אור
"תודה" אמר עומר והרים את מורן מהספה "בבקשה" אמרה אור וניתן היה להרגיש את המתח
שהיה בינה לבין עומר "קרה משהו?" שאל עומר "לא כלום" אמרה אור ברוגע ועומר רץ במהירות
על טבעית אל מחוץ לביתה של אור, אור עמדה ללכת כלפתע היא נעצרה במקום ועיניה היו פקוחות לרווחה, היא קבלה חיזיון!

המשך יבוא….