פאנפיק על אראגון – פרק ראשון חלק ב' – סופו של השקר, תחילתה של האמת

הגבר והאישה החליפו מבט קצר, אך לא נזקקו ליותר בשביל להחליט.
"אני עוד לא יכול לספר לך," אמר רכות. "אך אני חושב שאוכל להסיר את הקסם החוסם את ריאתך והסוגר על נפשך. כן, זאת אוכל לעשות. אבל לא אוכל להסיר את הקסם שמורכב סביב מוחך, גם כי זה מעל למיומנותי וגם כי עוד לא הגיע השעה." הוא עצר, חשב רגע ואז מלמל מספר מילים בקול שקט וכל שדה הראיה שלה התבהר, כאילו הוסר צל שהעיב על עיניה, צל ששכן שם כל חייה. היא הסירה את מבטה מהגבר והסתכלה על האישה חתול, ונדהמה.
שערה, שעד עתה היה חלק, ובצבע חום כהה, היה שחור כמו הלילה, ואף יותר. עיניה היו מלוכסנות יותר, אפה קטן יותר, סנטרה מחודד יותר, בעורה החלק נחרצו מעט קמטים, ופיה היה צר יותר. עכשיו ראו בברור את החתולה בפנייה.
"מה שמך?" שאלה, וידעה שהשם שהציגה לפנייה לפני כל זה לא היה אלה שם מזויף.
היא חייכה, וחיוכה היה פראי. כמו שהיה חתול בר מחייך לו יכל ללבוש דמות אנוש. מה שדי הגיוני.
"בשפתך אין לי שם. אך בשפתי קוראים לי" היא השמיעה קול מוזר, ספק נהמה ספק צליל החנקות, ושערה של הנערה סמר.
"אך אם תרצי, תוכלי לקרוא לי שחורת הכפה, או ארוכת השפם.
ועכשיו, לילה טוב."
הגבר מלמל מספר מילים ושדה ריאתה של הנערה החשיך והיא צנחה על הכיסא. הוא התעלם ממבטה השואל של שחורת הכפה, ונהם "זה היה הכרחי." ולא הרחיב. הוא ושחורת הכפה המשיכו להתבונן בנערה עוד זמן מה, עד שלבסוף התנועע הגבר ואמר "היא מזכירה לי את אמא שלה."
ארוכת השפם הנידה בראשה לאות הסכמה, היא הייתה אחת מהיחידות בבני עמה שהכירו מספיק טוב את המלכה בשביל לומר זאת. הוא קם, והלך לצד החדר. פותח דלת צדדית שהוסוותה בקיר. הגבר נכנס לתוך החדר ולאחר מספר שניות בהן נשמעו קולות גרירה יצא מהחדר בעודו אוחז בידו מראה.
"למה זה?" שאלה, ולאחר שהגבר לא אמר דבר, שאלה בפעם השנייה.
"למה זה?" הוא הסב את מבטו אליה, ואמר "עוד שנייה את תביני." הוא התרכז, עצם את עיניו לאחר מכן נעץ אתן במראה ואמר בקול נמוך
"דראומר קופה" הוא אמר, והוסיף עוד מילים בקול שקט.
ההשתקפות במראה הבהבה והבליחה, ולאחר מספר שניות התמקדה בדמות גבר אחר.
"ברום," אמר אותו הגבר, "אני תמיד שמח לראות אותך, וגם אותך, ארוכת השפם" אמר והחווה בראשו לעבר החתולה שישבה ליד ברום. "אבל," הוסיף,
"אני לא מבין מה גרם לך ליצור איתי קשר, זאת לא השעה הקבועה…"
קולו גווע כאשר הגבר, ברום, כיוון את המראה כך שהאיש יוכל לראות את הילדה הישנה על הכיסא.
"מצוין, מצוין. לא חשבתי שזה ייקח לך כל-כך מעט זמן. אבל למה היא ישנה?" שאל.
"דוד!" התרעם ברום על נעימת הנזיפה שנשמע בקולו של האיש.
"אתה לא תאמין כמה זמן לקח לנו לשכנע אותה שהיא לא נולדה כאן, אם הייתי מראה לה את המראה היא הייתה מתעלפת! למרות הזיכרונות המזויפים שהורתה לי לשתול בראשה, היא לא
האמינה לי! ואתה בעצמך אמרתה שהזיכרונות האלו יקלו על ההסתגלות!"
האיש במראה נותר שקט, ושחורת הכפה שחשה את המטח המצטבר בין השניים הזדרזה לומר "שלום לך, הורג-הצל. תמיד נחמד לראות אותך. האם יותר לי לשאול אם שלומה של נאסואדה טוב? אני מניחה שהיא תרצה לראות את הילדה."
הורג-הצל הנהן בלאות מספר פעמים, קם, יצא משדה הריאה המוגבל שהמראה אפשרה וחזר נושא מראה נוספת. הוא לחש דבר מה מעליה, ואישה בגיל העמידה, אולי קצת יותר מבוגרת, הופיעה בה.
"אראגון." אמרה, וקמצוץ של הפתעה ניכר בקולה.
"מה העניין?" שאלה, ואראגון לא ענה, אלה סובב את המראה בה דמותה נשקפה אל המראה שהראתה את הילדה.
"הבת שלי…" לחשה בקול שבור, ושלחה יד אל המראה כמנסה לחדור בעדה ולהגיע אליה.
"היא שם, כמו שהבטחתה, והיא לא זוכרת אותי…" האישה ניתרה בהפתעה עקב מחשב שהבזיקה בראשה.
"אראגון הורג-הצל, בנו של ברום." אמרה והשתמשה בתוארו המלא, דבר שכלל לא עשתה כאשר דיברו ביניהם.
"כשאמרתה לי שדבר לא יוכל להסיר את הקסם שהטלתה על ילדתי, האם התכוונתה גם לשם כל השמות?"
אראגון הניד בראשו כנעלב,
"וודאי שלא, את חושבת שלא חזיתי את האפשרות הזאת, שבה יום אחד אצטרך לשחרר את הילדה?" שאגה בקעה מבעד למראה וקטעה את משפטו של אראגון.
"אוי ואבוי," מלמל. "אני חושב שאצטרך ללכת.אחזור אליכם בקרוב. נאסואדה, ברום. עלי גם לעדכן את אריה בעניין…" הוסיף, ונעלם. המראה שבה לשקף את דמותם של אראגון והחתולה, שכעת גרגרה בקול רם, ממלאת את האוויר ברעש קצבי. היא חזרה לדמות האישה והגרגור נעלם. הם הביטו זה בזה ובהסכמה שבשתיקה פרשו שניהם לחדריהם, לא לפני שברום מלמל שוב את לחשו הבלתי נשמע והנערה התרוממה מהכיסא וריחפה אחר ברום עד שעצר בפתח אחת הדלתות, הוא הכניס את הילדה לתוכו והשכיב אותה על המיטה. משם הוא המשיך לחדרו כי ידע שעליו מוטלת החובה לעדכן את מרטאג בעניין, ולהרגיע את עצביהם המתוחים של אביו ואימו, שחששו כל יום בנוגע אליו מאז שנבחר.