שדה קוצים

היא עוצמת את עייניה ומדיימנת את עצמה בשדה של קוצים.
עם שמלה פרחונית ורגליים חשופות,
מלאות סימנים, מדקירות של קוצים.
וזה חד וכואב, אך היא שומרת על איפוק.
היא יכולה לפקוח את עייניה, אבל מעדיפה להתרגל לכאב.
והדקירות נמשכות בכל פעם שהיא צועדת בשדה הקוצים.
עוד דקירה, עוד דימום, עוד קוץ שנכנס לרגל ומתעקש לא לעזוב.
עוד דמעה, עוד יבוב, עוד צרחה שהתמוגגה עם השקט הצורם.

היא פוקחת את עייניה, והיא בין הילדים.
עם שמלה פרחונית ורגליים חשופות,
מלאה סימנים, אך הפעם מדיקרותן של המילים.
וזה חד וכואב, נכנס עמוק ללב.
אך היא שומרת על איפוק.
והיא יכולה לסגור שוב בחוזקה את עייניה,
ולחזור חזרה אל שדה הקוצים אך אינה רוצה זאת שוב.
והדקירות נמשכות בכל פעם שילד אחר זורק מילה לעברה.
עוד דקירה, עוד דימום, עוד מילה שנכנסה ללב ומתעקשת לא לעזוב.
עוד דמעה, עוד יבוב, עוד צרחה שהתמוגגה ברעש המילים, הפוגעות בדיוק,
כמו כאב של שדה קוצים.