ילדי העורבים האחרונים -חלק יב'

"אני לא מכירה אותך," היא אמרה מידית ונרתעה אחורנית. סף הדלת עדיין היה פתוח, אך הוא ידע שלא להרבה זמן.
"את לא מכירה אותי עכשיו, אבל הכרת, אני יכול להסביר…"הוא הרים את ידיו לפניו וניסה להרגיע אותה, אך היא בכל זאת נשארה עם הבעתה החשדנית. "ולמה שאבטח בך? אני לא זוכרת שאיבדתי את הזיכרון מתישהו בתקופה האחרונה." היא התחילה לסגור את הדלת אך הוא מיהר לעצור אותה. "היינו חברים פעם." הוא פלט שנייה לפני שהיא נעלמה מאחורי הדלת. היא נעצרה. "אני יכול להוכיח לך שאני מכיר אותך." ריקו הושיט את ידו לעברה. היא נאנחה ופתחה את הדלת.
"אל תתרגש יותר מידי. תסביר לי מה אתה יודע עליי ותלך."

הוא התיישב בשקט בסלון וחיכה לה בזמן שהלכה להביא שתייה. רק עכשיו הוא הבין שזו בעצם הפעם הראשונה שהוא באמת נמצא בבית שלה. בעבר הם ביקרו בבית שלה כמה פעמים, כשהיא היתה צריכה להביא בגדים חדשים או ביום ההוא שהיא נעלמה והוא חזר להביא אותה… אבל הוא אף פעם לא היה נכנס אל תוך הבית ממש, רק מחכה לה בכניסה או באזור בו נחתו מצוק המעבר.
כעבור כמה דקות היא חזרה עם מגש ועליו שתי כוסות ובקבוק.
אלי חייכה לעברו בחביבות בדיוק כשמשהו צץ במוחו.
"אל תבטח בה יותר מידי. אתה צריך לזכור, לא ראית אותה כבר שלוש שנים, ואתה יודע מי תפסו אותה, אז סביר להניח שהם עשו לה משהו. אם כן תמצא אותה בסוף, תיזהר."
הם צדקו. מהרגע הראשון שנכנס לחדר חושיו התחדדו. משהו בהחלט השתנה.
"אז איך זה שאתה טוען שאתה מכיר אותי ואני לא מזהה אותך בכלל? יכול להיות שלמדנו ביחד?" היא התיישבה מולו ושילבה את ידיה. שערה היה אסוף בצמה חומה ארוכה, ועיניה הביטו בו בסקרנות, בעצם, זה היה דומה יותר לרעב אפל, כאילו בכל רגע היא תזנק עליו ותנעץ בו את ניביה.
"זה הרבה יותר מסובך מזה, למעשה, נפגשנו במחנה קיץ." הוא התחיל לומר.
"אתה לא יכול לספר לה שהיא חלק מהעורבים, אתה לא יכול לספר לה מי אנחנו, ואתה בהחלט לא מספר לה דבר שקשור אלינו. יכול להיות שהיא תכיר אותך, יכול להיות שלא בכלל לא תזהה אותך.
אתה לא יודע איך היא עכשיו. אולי בכלל היא סוכנת שלהם ורק מחכה שמישהו יצור איתה קשר כדי לדווח?"
הוא דיבר ודיבר על היום הראשון שם, ואיך היא עזרה לו להקים את האוהל הראשון בחייו, ועל ערבי השירה מול המדורה…
היא לא הראתה שום סימן לכך שהיא יודעת שהוא משקר, ואם היא כן, אז היא מסתירה את זה היטב.
ריקו נשען אחורנית על הספה הרחבה. אם כבר הוא בולש אחריה, עדיף להתנהג בנורמאליות ובנוחיות. הדבר האחרון שהוא צריך זה שהיא תחשוד בו.
"אז את באמת לא זוכרת אותי?" הוא אמר לבסוף בקול נעלב, מה שדווקא כן היה אמיתי. היא משכה בכתפיה בהתנצלות. "לא, שום דבר. אני מניחה שעד עכשיו הזיכרון הזה לא הרגיש לי חסר, לכן לא ידעתי שהוא חסר לי." היא הרימה את הבקבוק. "תרצה לשתות משהו?" קולה נטף מתיקות לא אמינה, וכל תנועה שלה היתה מחושבת.
היא התבגרה במשך השלוש שנים האלו, ומבפנים ומבחוץ, הוא חשב כשאר הביט פתאום בגופה. טוב, בעיקר מבחוץ.
אם לא היה מכיר אותה מלפני כן הוא היה עלול לחשוב שהיא מנסה לפתות אותו, אבל הוא כבר יודע מה היא מרגישה כלפיו, ואלי הישנה לא היתה מנסה דבר כזה.
כן, החוטפים שלה בהחלט עשו לה משהו.
"לא זה בסדר, בכל מקרה אני צריך ללכת עכשיו." הוא הרים את ידו בביטול וחייך את חיוכו המקסים. "נתראה מחר?"
היא ליוותה אותו עד הדלת והחזיקה אותה פתוחה לעמנו. "אולי," אמרה בשובבות ונופפה לשלום.
עכשיו נשאר לו רק להבין איך מתקנים את המצב.