די ומספיק
עמדתי מול המעלית, וחיכיתי שהיא תבוא. הצצתי בטלפוני בשביל לבדוק מה השעה. כבר הבנתי שאני מאחרת. המעלית הגיעה. קומת כניסה. נכנסתי לתוכה, וחיכיתי שהדלת תסגר. הנה היא שוב נפתחת, וכמה נערים, עם ריח הסיגריות שהציף מהם, נכנסו לתוך המעלית. הם נראו יותר גדולים ממני, לפחות בני 20 ומשהו. זה הפחיד אותי. ראיתי שהם מתלחששים זה לזה ומסתקלים לעבר שלי. הנה הגיעה הקומה שלי. "סליחה.." אמרתי בלחש.. בשביל שאני אוכל לצאת מהמעלית. פתאום אחד מהנערים התקרב לכיון הדלת וסגר אותה בגופו, ואז הגיעו עוד שניים מהנערים, והצטרפו אליו.. "מה?.." לחשתי.. הפחד עורר בי "מה הם יעשו לי?" שאלתי את עצמי בלב. עם כל הסיפורים ששמעתי, זה יכול לא להיגמר טוב. לרגע אחד מהם תפס לי אותי ביד ואני התנגדתי בכוח. ניסיתי לשחרר את היד שלי ממני, והבנתי שזה לא יצליח. הדמעות הציפו בגרוני "בואי חמודה.. בואי" הנער המשיך. הפחד גבר, ולא ידעתי מה לעשות. כל הנערים מהר התקרבו אלי, וניסו להוריד לי את הג'קט. "דייי! מספיקק! הצילו!!"- צהקתי. אך דבר לא עזר, לא שמא ולא כלום. הפחד גבר, בכיתי כמו משוגעת, כמו שמעולם לא בכיתי. הרבצתי בעטתי, אך דבר לא עזר. "למה לא יצאתי?" "למה אני טיפשה כל כך?" שאלתי את עצמי בבכי בזמן שהם מתקרבים לאזור החולצה. מנגינה מוכרת התחילה להתנגן..פתאום התעוררתי. "זה היה חלום?" אמרתי לעצמי וכיביתי את השעון המעורר. זה אומר לי משהו.. אמרתי לעצמי.
תגובות (3)
ספר יפה . את כותבת מותח ומעניין. מתיי יצא הפרק הבא? אני כבר מתה להמשיך :)
יש המון פוטנציאל בסיפור שאת מתארת, יכלת לפתח את זה עוד, יכלת להוסיף, תאורים פיזיים, תיאורי מקום, זמן וכו' – הוספות כאלו יכלו להעניק ליצירה שלך הרבה יותר עומק, עניין ודרמטיות !
למרות כל זה, כן אהבתי (:
בהצלחה בהמשך
נ.ב
אם את זקוקה לעצות או הכוונה מדי פעם, אני תמיד פנויה בפרטי/באימייל (:
תודה רבה על העצות!.
אתם מדהימים ♥