לשרות עם מלאך המוות: פרק ב’ (הומואים)

[תקציר הפרקים הקודמים: גל גוסס, רוני סועד אותו ומתוודה בפניו על אהבתו אליו. כשרוני מביע ייאוש ממותו הקרב של אהוב לבו, מציע לו גל רעיון יוצא מהכלל. הסיפור מסופר מנקודת המבט של רוני.]

כמעט כמו יתושי ליל קיץ חם, כל הדרך הביתה המחשבות התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוחה. האפשרויות, החששות, התקוות, המאבק הבלתי נגמר בין הלב והראש, הרגשתי שתיכף אני יוצא מדעתי. אבל בתוך כל הבלגן הזה בנפשי הסוערת הזדקר כל הזמן מגדלור בודד של יציבות שנסך בי חום ובטחון. והמגדלור הזה הוא גם מה שהכתיב בסופו של דבר את ההחלטה שהגעתי אליה עוד לפני שעברתי את מפתן דלת הבית. זרקתי בחופזה את הדברים בחדרי ועליתי לסלון בדילוגים רועשים של שלוש מדרגות שנבלעו בג'ינגל תוכנית הריאליטי שבדיוק שודרה בטלוויזיה.

"אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם", פתחתי בלא שהיות.

אבא זרק את ראשו לאחור כנשוך נחש ובו זמנית לחץ על 'Mute' בשלט, ואמא נתנה בי מבט אוהד, צופן סוד, או שכך היא חשבה.

"לא לא, זה ממש לא מה שאתם חושבים", מיהרתי לתקן והכתפיים של שניהם שקעו מיד בכמה סנטימטר. "מה שרציתי להגיד זה שאני טס לטיול בחו"ל בקרוב מאוד", לקחתי נשימה עמוקה, "למשך שנה שבמהלכה אני לא אוכל לשמור אתכם על קשר". השפלתי מבט ושחררתי את מעט האוויר שעוד נותר בתוך ריאותי.

מיד שניהם התפרצו בסערת דיבורים וצעקות שתוך זמן קצר נגמרה כרגיל בניצחונו של אבא שפסק בפטרונות, "טוב, כבר נדבר על זה, הרי אין לך עדיין דרכון, יש זמן", ופניה החיוורים של אמא החלו לחזור לגונם הרגיל. הם לא מבינים.

"מה שחשוב זה שלא תדאגו לי ולא תילחצו ותדעו שאני בסדר, גם אם אנשים אחרים יגידו לכם אחרת", נעצתי בהם לסירוגין מבטים נחושים למרות שמבפנים המעיים שלי התהפכו, "תסמכו עלי, אני אהיה בסדר, ואני אחזור בסדר".

בשלב הזה סבלנותו של אבא פקעה כנראה, אז הוא סובב את ראשו אל המרקע ואמר בקול, "טוב בסדר מה שתגיד רונצ'וק, עכשיו תוריד את הזבל ותן לנו להמשיך לראות את פרק ההדחה", והגביר מיד את הווליום. אמא חייכה אלי קלות לפני שעיניה התמגנטו בחזרה אל המסך המכושף. כל אחד ומוקדי המשיכה שלו.

אספתי את שקיות האשפה ויצאתי מהבית בשקט, סוגר מאחורי את דלת הפלדה.

***

סובבתי את ידית הדלת וגיליתי שהיא פתוחה, בדיוק כמו שהשארתי אותה, וצמרמורת עלתה בעורפי. כנראה שאיש לא יצא או נכנס דרכה מאז שיצאתי. בצעדים חרישיים ומפוחדים, מניח קודם בעדינות את עקב הנעל על הרצפה לפני שאני מעביר בהדרגה את כל המשקל, התקדמתי לעבר היעד. הדלת בקצה המסדרון לא הייתה סגורה עד הסוף וניתן היה לשמוע כבר מרחוק את הרעש הקצבי. דחפתי אותה קלות ואני בפנים.

למרות הקיץ החם, השמים זרועי הכוכבים שניבטו מהחלון הפתוח לרווחה האירו שמיכת פוך עבה שביצבץ מתוכה הצינור של מכשיר ה-BPAP שנח כמו שואב אבק ליד המיטה והזרים במחזוריות את אוויר החדר לתוך הצינור כדי להקל על הנשימה.

התלבטתי אם להדליק את האור או לקרוא בקול אבל בסוף פשוט נקשתי על הדלת תוך שאני מתפלל שלא איחרתי את המועד, עד שהשמיכה החלה להתנועע כמו ים גועש, וראש הגיח מתחתיה. תחושת חום עטפה אותי לרגע ונשמתי בהקלה גדולה.

גל משך את רצועות מסיכת הנשימה שלו, "אמא? למה חזרת מוקדם?" מילמל כמעט מתוך שינה.

לקחתי נשימה עמוקה, "לא, זה אני". תק, נדלק אור מנורת הלילה שלו ועיניו הממצמצות התכווננו אלי.

"רוני? מה אתה עושה פה עכשיו? איך נכנסת? אמרנו שנדבר מחר, לא?" פניו הביעו בלבול בעודו ממטיר עלי שאלות כמכונת ירייה.

"אמרנו", אישרתי בעיניים מסונוורות קצת, "אבל לא יכולתי לחכות", ופני נפלו, "וגם דאגתי לך נורא אחרי מה שקרה קודם. אבל בעיקר, החלטתי וזהו".

"מ… מה…?" הוא גמגם קלות, מרים מהמיטה את חזהו הלבן, לבן מדי, ונשען לאחור על מרפקיו, "מה החלטת?" אמר בצרידות של שינה.

"אני רוצה ללכת על זה", נימה החלטית השתלטה על קולי, "אני רוצה ללכת על זה עכשיו".

"אני לא חושב שזה רעיון טוב", הוא סובב את גופו במאמץ והוריד את רגליו היחפות ועטויות הבוקסרים לצד המיטה, "אתה צריך לישון על זה לילה אחד", התנשף בקושי, "לפחות".

בשלושה צעדים נחושים התייצבתי מולו ואז כרעתי על הברכיים לפני גופו האומלל וחייכתי אליו בכל האומץ שהצלחתי לאזור, "עכשיו. זה עכשיו או לעולם לא", ועינינו הצטלבו.

הוא כנראה קלט מיד שזאת החלטתי הסופית אבל בכל זאת הוא ליטף בידו השמאלית את שערי ואמר בדאגה, "אתה בטוח?" הנהנתי בראשי בכוח פעם אחת. הוא משך את ידו ונאנח בכבדות, "אתה זוכ-", דבריו נקטעו בהשתעלות, "אתה זוכר מה לעשות?" והשתעל שוב כמה פעמים, שיעול יבש למרבה המזל, אבל חלול וחולני עד מאוד.

"זוכר?" צחקקתי בחמיצות, מתעלם מהלחץ המתגבר בחזה, "זה לא יצא לי מהראש לשנייה אחת מאז שדיברנו".

בלי לבזבז זמן ולפני שהוא יספיק להתחרט או שחלילה יקרה לו משהו, שלחתי את כפות ידי אל ברכיו החשופות, עוטף בעדינות את פיקות הברכיים הקפואות שלו. הרמתי את הסנטר ומיקדתי את עיני במרכז המצח שלו מעל האף. שאפתי לתוכי את הנשימה הכי עמוקה בחיים שלי, ויצאתי לדרך:

"אנוכי מפקיד נשמתי בידך בנפש חפצה", דקלמתי בעל פה, שומר על ארשת רגועה ובוטחת כלפי חוץ בעוד פרפרים משתוללים בבטני.

"אנוכי", הוא היסס קצת, אולי לא מאמין שזה באמת קורה, "מקבל מתתך למשמרת בחיל ורעדה", השלים בקול רוטט.

"גמור ומנוי", המשכתי בקול יציב ולכאורה נטול דאגות.

אט אט הרגשתי את ידיו קרבות אל פני ואת לחץ העור כנגד עור שהולך וגובר עד שהן מחצו את לחיי בכוח וזה קצת כאב. בלי שיאמר דבר חשתי שהוא לא לגמרי שלם עם זה ולכן בלי להסיר מבטי ממצחו הנדתי קלות בראשי תוך שפעימות לבי מאיצות כאילו זועקות שוב ושוב, "אני אוהב אותך". משהו מזה השתקף בפנים שלי וכנראה שזה הספיק לו.

פתאום חשתי איך חום עולה ומתעצם בידיו על לחיי ובברכיו תחת ידי ובתחתית שדה הראייה הבחנתי בפיו נפתח שוב ובשפתיו היפהפיות מתנועעות ושמעתי אותו מתחיל להגיד את מילות הפולחן המסכמות, "מנוי וגמ-" ואז גל לוהט ומחריש אוזניים עטף אותי והבזק אור לבן ומסנוור מחק את החדר וכל מה שחמשת חושי הצליחו לקלוט זה את הלחיים הרותחות שלי, ואז נותרה רק מילה קצרה אחת צרובה עמוק בתודעתי לפני שהכל התפוגג ונדם.