"כי אינני יכול בלעדייך" – סיפורי ערסים – פרק רביעי

פרק 4 – באור הירח

השעה הייתה שבע וחצי, ולפתע נשמעה נקישה על דלת ביתי. לא הייתי מופתעת, ידעתי שנטלי אמורה לבוא לעזור לי להתארגן.
קמתי מהספה הצמרירית וניגשתי אל הדלת. פתחתי אותה במהירות, ונטלי מיד קפצה עליי בחיבוק מוחץ וחם.
"היי, את!" היא צחקקה והתנתקה מהחיבוק. נטלי הייתה בחורה מלאת שמחת חיים, אך לפי דעתי היא רק מנסה להסתיר את העצב שבעיניים שלה. הדמות שמסתתרת מאחוריהן, ילדה קטנה ושבורה.
אמנם לא הכרתי אותה מספיק בכדי לשפוט אותה על פי התנהגותה, אך זה היה נראה כך, לפחות אני ראיתי את זה ככה.
"הבית שלך מדהים!" היא נדהמה והתפעלה מגודלו של ביתי. גיחכתי בשקט.
הוא כל כך גדול, שהוא כבר קודר.

נ.מ נטלי –
יובל כל כך יפה… רק חבל שהיא לא יורדת קצת במשקל, אם היא הייתה יורדת, היא הייתה הכי יפה בבית הספר!
הבטתי בה בעצב מעט.
גם אני הייתי פעם מלאה. גם בי פגעו, גם אותי השמיצו והשפילו.
ואני בסוף החלטתי שנמאס לי. שאני ארד במשקל, שאהיה יפה.
"בואי נראה מה תלבשי," חייכתי,
"איפה החדר שלך?" הוספתי במהירות. היא התחילה לעלות במדרגות, ואני אחריה. הבית שלה היה ענקי. כל כך ענקי, וגדול, ומרהיב…
הלוואי והיה לי בית כמו שלה. הלוואי והיה לי רבע מהבית שלה.
או אפילו עשירית.
הגענו לחדרה, שהיה כל כך גדול ויפה. הקירות הלבנים… המיטה הזוגית… הכל!
"החדר שלך מדהים!" לא הצלחתי לשלוט בתדהמה שתקפה אותי.
"אה… תודה." היא חייכה חיוך קטן והלכה לכיוון הארון הבנוי עץ כהה ומרשים.
היא פתחה את הארון, ולעומת גודלו, לא היו בארון כמעט בגדים. אולי רק בסביבות השלושים פריטים, מה שנורא הפתיע אותי.
"בואי נראה…" מלמלתי והתחלתי לפשפש בין הבגדים אשר היו תלויים על קולבים.
החולצה שהכי תפסה את עייני היתה חולצה שחורה, עם גולגולת לבנה מודפסת עליה.
התאמתי לחולצה ג'ינס צמוד, אשר יכניס קצת את השומנים.
"תתלבשי." חייכתי ושמתי את הבגדים בידיה. תחילה היא התנגדה מעט, אך אחר כך היא התלבשה.
"הבגדים נראים עלייך טוב! הם מרזים אותך!" החמאתי לה. היא באמת הייתה צריכה חיזוקים פה ושם.
"תודה." לחייה האדימו וקיבלו גוון ורדרד.
"עכשיו… השיער…" המהמתי ופיזרתי את שיערה מקוקו שבו הוא היה מרוסן.
שיערה המתולתל והחום נח על כתפיה, והיה נראה מדהים למדי,
"זהו! את מוכנה!"

נ.מ יובל –
לאחר שסיימתי להתארגן, התחלנו ללכת לכיוון הפארק.
נטלי לא הפסיקה להחמיא לי, ולהגיד לי שאני חייבת לרדת קצת במשקל, כדי שהיופי שלי יהיה יותר ברור לעין.
הערצתי אותה על כך שהפגינה כנות, ולא שיקרה לי בנוגע למשקלי.
"הגענו!" נטלי הכריזה וגררה אותי לכיוון הספסל. לא רציתי ללכת לשם.
פחדתי מהתגובות. פחדתי שיעליבו אותי, שישפילו אותי, שידרכו עלי.
"הופה! מי זאת כאן? שמנמונת?" פרץ צחוק בקע מפיו של נתנאל ברגע שראה אותי.
כולם צחקו אחריו. משום מה, לא היה לי בכלל אכפת. חייכתי אליו חיוך רגוע, מה שגרם לו לעקם את פרצופו.
"מאמי!" לפתע שמעתי זעקה מאחורי, ואז ראיתי את שיר חולפת על פני במהירות ונושקת לשפתיו של נתנאל.
ידה של נטלי התאגרפה. הנחתי את ידי על ידה, והיא בתמורה חייכה אלי חיוך קטן.
"שיר… זה לא מתאים…" נתנאל ניסה להדוף את שיר ממנו, וראיתי כי הוא מעביר את מבטו אל נטלי, שהביטה בהם בעצב ובזעם, בו ניסתה לשלוט.
"יובל," לפתע שמעתי קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי במהירות, ושוב עיניי טבעו בתוך הכחול הזה.
העיניים הצלולות האלו.
"ר…רוי," בלעתי את רוקי וחייכתי חיוך קטן.
"שמח לראות אותך שוב, איך בבית הספר?" הוא חייך את אותו החיוך שכבש אותי כבר מהרגע הראשון, ואני הסמקתי.
"מסתדרת." צייצתי.
"רוי, אחי, דווקא עם המכוערת הזאת מבין כולן?" נתנאל הקים את שיר ממנו והתקדם לכיווני ולכיוון רוי, מה שלא לקח הרבה זמן.
ף
"נתי, לא יפה ללכלך, לפי דעתי,היא הכי יפה כאן מכולן." רוי קרץ לי, ואני התמוגגתי.
רגע, הוא קרא לו בשם חיבה, זה אומר ש…
"אתם חברים טובים?" אזרתי אומץ ושאלתי.
"הכי טובים." חייך נתנאל וחיבק את רוי חיבוק גברי ומוזר.
"אה…" מלמלתי והתחלתי להתקדם אחורנית. רק עכשיו שמתי לב שנטלי בכלל לא לצידי.
"כדי שאני אלך… לחפש את נטלי…" מלמלתי במהירות וסובבתי את גבי אל כיוונם, וברחתי.
לא האמנתי שרוי, שהיה כל כך שונה מנתנאל הדפוק, הוא בעצם… רוי חבר הכי טוב של נתנאל הזה.
התחלתי להתקדם לאורך שביל הלבנים האפורות, ונזכרתי שכאן בעצם פגשתי בכל החבורה הזאת, רק שכנראה שלא זכרתי שאלו היו הם.
המשכתי להתקדם לאורך השביל, אני חושבת שהלכתי אולי במשך חצי שעה. הייתי מהורהרת, שקועה במחשבות.
"היי!" לפתע שמעתי צעקה גברית מאחורי. הסתובבתי וראיתי את רוי.
"היי…" מלמלתי והפנתי את גבי אליו והמשכתי ללכת.
"לאן?" הוא שאל והדביק את קצב הליכתי. עכשיו הוא צעד לצידי, קרוב מתמיד.
"לא יודעת." אמרתי בכנות.
"נתנאל לא בחור רע כמו שאת חושבת." רוי אמר לפתע. צחקתי מעט,
"אף פעם לא אמרתי שהוא רע. הוא סתם אינפנטיל." אמרתי.
"הוא יורד עלייך כי הוא לא רגיל שבחורות לא מתחננות שימזמז אותן. הוא חושב שאת סתם תופסת מעצמך." חייך רוי. הפנתי את מבטי אליו, ורק אז שמתי לב כמה הוא יפה באור הירח.
כמעט וכמו אליל.
"בחיים לא תפסתי מעצמי," אמרתי במהירות,
"אני רק רוצה שיתייחסו אלי כמו שמתייחסים לנערה רגילה," אמרתי בעצב,
"רזה."
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
איך הפרק? אהבתם את רוי? או שדווקא את נתנאל? (;
אני ממש מקווה שאהבתם, ואשמח אם תגיבו לי את הדעה שלכם, או ביקורת בונה, או סתם עידוד קטן למוטיבציה (:
שיהיה לכם לילה טוב, ושינה מתוקה ✰