סיפור מסובך: פרק עשירי

זה היה יום הרבה יותר מידי שקט.
נראה ששום דבר לא זז, הרעש של ההרמון פשוט נדם, אפילו הציפורים לא צייצו.
השקט הרועם הרס לי את השינה, אפילו לפני שהוא הופיע.
אפילו אתמול בערב היו לחשושים ושתיקות הרבה יותר מידי ארוכות בשביל המרום שהוא לתמיד קן של פעילות רועשת.
הדפיקה הייתה חלשה, אך שמעתי אותה היטב.
פניתי אל עבר הארון, ולא אל עבר הדלת, וכאשר פתחתי את דלת הארון, ידעתי שצדקתי בבחירתי.
"בואי ואל תשאלי שאלות." אמר לי קול עמוק, אני מוכנה להישמע שאני מכירה אותו, אך אני נגררת אל תוך הארון ואין לי זמן לחשוב.
המנהרה קרה וחשוכה, אך אני יודעת בדיוק איפה נמצאת כל בליטה, וכל אבן, אבי דאג לכך.
אני לא בטוחה לאין אנחנו הולכים, אך אני הולכת בעקבות שלל הקללות הנזרק מפיו של שותפי למסע.
"אני יכולה לעזור לך." אני אומרת, ונוגעת בכתפו, הוא קופץ, כמעט מספיק בשביל לגעת בתקרה.
אני רואה לרגע הבזק של עיניים זהובות, אני לא יודעת מאיפה הגיע האור, אבל גיליתי שאני יודעת למי הן שייכות.
"את יכולה ללכת לבד ככל האכפת לי." הוא מסנן לעברי, ואני יודעת שצדקתי בניחושי.
"לאין אני הולכת?" אני שואלת בקור, ובאדישות, כאילו אני יכולה פשוט לחזור אל חדרי בכל רגע נתון ופשוט לסיים עם זה.
"אל המלך." הוא אומר, ואני יכולה לשמוע את חיוכו, הוא בטוח שעשיתי משהו רע, עד כמה טיפש הוא יכול להיות?
"בסדר." אני עונה, ומתחילה ללכת בכיוון ההפוך, הוא רוצה למחות, אך מחליט שעדיף פשוט לתת לי ללכת לאיבוד, במקומו לא הייתי מפתחת ציפיות גבוהות כל-כך .
הדרך אל חדרי המלך, הייתה ממש מעבר לפינה,אותה הוא פספס, כל שהייתי צריכה לעשות היה ללכת מעט, אך מה שהיה הליכה של שתי דקות, הפל להליכה של עשר, לאחר שהחצאית שלי נתקעה באחד המעברים הצרים.
כמו כן, היה קשה מעט למצוא את הידית למעבר הסודי, זאת אומרת, לרוב, זאת פשוט אבן בולטת מעט, אך אצל המלך, זאת אבן מוסתרת בעלת קפיץ, אשר משתחררת רק אחרי טיפול ספציפי במיוחד.
גם פה, הכניסה היא אל תוך ארון, אשר היה ריק ודלתו פתוחה משום מה, כאשר ראיתי את הבגדים על המיטה מלכותית, הבנתי כי הוא חיכה כי אכנס בדיוק דרך הכניסה הזו, למרות שהיו לפחות עוד תריסר דלתות, אתם יודעים, למקרה שהמלך יצטרך להימלט.
"אני פה." אני אומרת לדמות השקוע בנוף מן החלון.
התקרבתי אליו, תופסת מקום ותפקיד שחשבתי ששכחתי.
פעם, נהגנו לעמוד כך הרבה, יכולנו לעמוד כך במשך שעות, שוכחים מי אנחנו והיכן אנחנו, מביטים אל העיר הצבעונית, ושוכחים הכל.
אני לא ממש יודעת איך ולמה, אבל גיליתי שידי בתוך ידו ואצבעותינו משולבות יחדיו.
"התגעגעתי אלייך." הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות עליי.
"אני פה כבר כמה חודשים, טיפשון." אני אומרת, מנסה להיות קלילה, אך אני יודעת שחיוכי סדוק במעט. הוא שם לב לכך, אך הוא יודע שזה לא בגללו, הוא יודע שזה בגלל דבר מה הרבה יותר גדול מאיתנו.
"היי, זה בסדר." הוא אומר, ומושך אותי לחיבוק, זה מדהים, שאני יכולה לשכוח כמה נחמד זה חיבוק, כמה נעים זה לשכוח את עצמי בזרועותיו של מישהו אחר.
הייתי יכולה להישאר בחיבוק הזה לעד, אך הרגשתי דמעות חמימות על כתפיי החשופות.
"מה קרה?" אני לוחשת, פוחדת להבריח את הרגע המדהים הזה, פוחדת שלא יהיה עוד אחד כזה.
"את צדקת," הוא מלמל. "היא מתה." הוא הוסיף והידק את חיבוקו סביבי.
רציתי לדבר איתו על זה, אך לפני שהבנתי מה קורה, שפתיו היו על שפתיי, וכבר לא יכולתי להגיד דבר.
אני מניחה שאתם חושבים שהייתי יכולה לסרב לו, לדחות אותו.
אבל האמת היא, שזה לא יכול להיגמר מתי שאני רוצה, זה לעולם לא יוכל להיות כך.
הרי זה ברור שרצונו של המלך קדוש, ואיש לא יכול לעמוד בין המלך לרצונו.