כי לא נשאר דבר – פרק 14

פרק 14 –

(תשמעו תוך כדי הקריאה.)

השבוע הבא עבר בהתכוננות מטורפת למתכונת האחרונה באנגלית. כל יום הייתי חוזרת בסביבות הצהריים המאוחרות וישר הולכת לישון. חשוב לי להוציא ציון טוב… בעיקר אחרי שלא הייתי שבועיים בגלל שאור…
בכל מקרה, השבוע עבר מהר, אני ושון התקרבנו המון ואני מרגישה שכרגע, הוא הבן אדם הכי קרוב אליי. אפילו יותר משירן. זה שהוא היה מישהו זר, גרם לי להיפתח בפניו יותר ולספר לו יותר. נפגשנו כמה פעמים השבוע, בכל פעם שהתפרקתי הוא הגיע ועזר לי להתגבר. הייתי אומרת שבלעדיו אני באמת לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזו.
החניתי את הג'יפ השחור בחנייה הקדמית בבית. הגעתי אחרי יום עמוס, החלפתי בגדים וישר יצאתי לעבר בית הקברות. אני מבקרת שם שלוש פעמים בשבוע לפחות… ואם אני אגיד שזה עוזר לי אני אשמע מטורפת אבל האמת שזה באמת עוזר לי. עוזר לי שאור "תמיד נמצא שם" ומקשיב לי. אני יודעת, זאת שריטה לחשוב שמישהו שמת יכול להקשיב לך עדיין אבל… לא יודעת, זה פשוט עוזר.
חניתי ליד הכניסה ויצאתי מהמכונית. כשהגעתי לשביל שמוביל לחלקה הצבאית, ראיתי גבר שלבוש שחור ליד האיזור של הקבר של אור. הפנים שלו היו מוסרות ואף פעם לא ראיתי אותו כאן. בכל מקרה, שכחתי את התיק שלי במכונית אז הייתי חייבת לחזור. כשחזרתי בחזרה לשביל והסתכלתי לאיזור שהאיש היה שם מקודם, כבר לא היה שם אף אחד.
כניראה שדמיינתי.
כשהגעתי היה על הקבר זר פרחים ונר דולק שניראה שהדליקו עכשיו.
כניראה שלא כל כך דמיינתי…
הוצאתי מהתיק שני נרות זיכרון ואת המצית, התיישבתי על הברכיים והדלקתי כל אחד מהנרות. נישקתי את הקבר, דיברתי אל אור קצת וכבר הייתי חייבת לחזור.
״אני אוהבת אותך, תמיד.״ לחשתי ויצאתי משם.
הלכתי בשביל כל הדרך חזרה לאוטו.
ובמקום לנסוע לבית, מצאתי את עצמי נוסעת לים. למקום המוסתר ההוא שאור היה מתבודד בו כל הזמן שהיה קורה משהו. רק אני ידעתי על המקום הזה. ירדתי מהמכונית, לוחצת על הכפתור שמכבה אותה ומתקדמת דרך האבנים עד שהגעתי לקצה שממנו בעצם מתגלה לעיניים המקום הכי יפה שייש. המון צמחים ירוקים ופרחים צהובים ואדומים בודדים, בדיוק הייתה שקיעה וזה היה נראה מדהים. המים היו כל כך כחולים והזכירו לי את העיניים המיוחדות של אור. רק עכשיו אני מבינה למה הוא כל הזמן היה מתבודד פה. יש במקום הזה כל כך הרבה אנרגיות ויופי, שזה גורם לך להפסיק לחשוב לכמה זמן… פשוט להסתכל איך הגלים מתנפצים על החול ולא לדאוג לגבי כלום.
אף פעם לא הבנתי מה אור מוצא במקום הזה, תמיד הייתי מוצאת את עצמי כאן רק כי הייתי מחפשת אותו בלי סוף ואפשר להגיד שדי התעצבנתי כשהייתי מוצאת אותו במקום עם הרבה חול. התאהבתי במקום הזה, בדיוק כמו שהתאהבתי בו.
והנה אני עכשיו, מבטיחה שזה יהיה המקום שלנו, שאני תמיד יוכל לבוא לכאן כשאני ארצה לדבר אבל בעצם, אני אשאיר לנוף לעשות את כל העבודה…
הצלצול הבא שהיה לי מהאייפון קטע לי את כל המחשבות והחזיר אותי למציאות.
כשהסתכלתי באייפון – אמא של אור הייתה על הצג.
עניתי לה תוך כדי שאני מתקדמת בחזרה למכונית.

–

– ״תודה שיכולת לבוא מותק.״ אמא של אור אמרה לי כשנכנסתי לבית שלהם.
המון המון זמן לא הייתי כאן, בכלל הופתעתי כשהיא התקשרה.
״בטח.״ חייכתי חיוך קטן ולא אמיתי בשיט.
ואם כבר מדברים על דברים שלא קרו הרבה זמן, הרבה זמן לא חייכתי. לפחות לא חיוך אמיתי. המוות שלו נתן לי תחושה של פרופורציות, שגם אם הכל נראה טוב ויפה, בורא עולם יוכיח לך שלא.
– ״אני רוצה לסדר קצת את החדר שלו, אני יודעת שזה יהיה קשה אבל…״ היא אמרה.
ידעתי מה יהיה המשך המשפט והבנתי גם למה היא לא חייבת להגיד אותו.
– ״חשבתי שאולי עדיף שאנחנו שתיים.״ המשיכה לדבר וחייכה חיוך מתנצל.
״ברור״ אמרתי והתקדמתי לעבר החדר.

–

״יואו.״ אמרתי כשפתחתי את החדר והדבר הראשון שראיתי הייתה הגיטרה שלו מולי.
נכנסתי לחדר בזהירות, כאילו שאני במוזיאון ובכל שניה אני יכולה לשבור כאן משהו.
״אפשר ?״ הסתובבתי לאמא של אור ושאלתי אותה.
היא הנהנה וחייכ חיוך קטנטן שהיה צריך להתאמץ כדי להראות.
לקחתי את הגיטרה אליי, ונגעתי במיתרים. הרגיש לי כאילו זו פעם ראשונה שאני נוגעת בגיטרה. אבל בשבילי זו לא הייתה סתם גיטרה…
הגיטרה הזאת ליוותה כל כך הרבה שירים מיוחדים, ונגנה המון צלילים נעימים.
– ״את יכולה לקחת אותה.״ אמא של אור אמרה וישר הסתובבתי אליה, לא האמנתי למה שאני שומעת.
״באמת ?״ גמגמתי.
– ״כן, לפחות שמישהי שהוא אהב תמשיך את מה שהוא אהב.״ אמרה,
חייכתי והקדמתי לחבק אותה.
כשהתנתקתי ממנה הזזתי את הראש הצידה וראיתי את הארון.
״ואו.״ אמרתי בזמן שעלתה לי עוד דמעה כשפתחתי את הדלת שלו.
הריח העדין והכל כך מוכר שלו הציף את כל החדר. כל כך התגעגעתי לריח הזה, לריח המוכר והטוב והנעים הזה. אהבתי את הריח הזה.
נגעתי בחולצה אחת וישר לקחתי אותה אלי, המגע והריח.
לא יכולתי לעמוד בזה, וכבר שניה אחרי זה זרם לי נהר מהעיניים.
באמת שלא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לסדר את החדר שלו.
פתחתי את החולצה ופרדסתי אותה מול העיניים, שמתי אותה עליי ונשארתי איתה עד שסיימנו לסדר את כל החדר.