road in cord 36'-פרק 12

הדלת נפתחה בפתאומיות וחבטה אותי בבטן , זה היה ג'יימס.
אנקתי מכאב והחזקתי את בטני עם יידיי וברגע שזה קרה תומאס הלך חזרה לחדרו .
"רוקי את בסדר?" ג'יימס שאל מבוהל והושיט לעברי את ידו
"כן , רק תקח אותי כבר מפה" מילמלתי ויצאתי מהדלת והוא עקב אחרי לאורך הסמטה עד שהגענו למכונית.
מבטי הופנה אליו וראיתי שהוא התכוון לפתוח לי את הדלת כמו ג'טלמן אמיתי אבל זה לא התאפשר לו כי הפנתי את ידי לפניי ופתחתי את הדלת לעצמי , הכעס שבי מפעיל אותי .
במשך הדרך הייתה דממה עד שסוף סוף הגענו לבית שלי , הוא עצר את המכונית ופתחתי בחוזקה את הדלת , הבעיה היחידה היא שהיא לא נפתחה . לא נכון , זה נעול.
"תפתח" אמרתי באנחה
"אני יודע מה קרה בינך לבין אחי " הוא אמר והסתכל עליי
"תפתח את הדלת " לחשתי בקול צרוד כי לא הרגשתי טוב
"רוקסן את חייבת לדעת …." הוא התחיל לדבר אבל עצרתי אותו
"אני חושבת שגיליתי היום את כל מה שהייתי אמורה לגלות " אמרתי וניסיתי לפתוח את הדלת שוב, ללא הצלחה כמובן .
"תומאס .. הוא לא בשבילך . הוא ינצל אותך וישחק בך בדרך כואבת מאד , הוא לא הטיפוס שהיית רוצה להכיר בכלל , אבל הגורל הוא בן של זונה " הוא אמר עדיין בוהה בי.
"ג'יימס , ברצינות תודה רבה על הטרמפ , אני יסתדר לבד מכאן " אמרתי בזמן שהתחלתי להפנים ולחזור בראשי על מילותיו , אולי סוף סוף אני יסיק את המסקנות הנכונות.
"את יותר מידי טובה בשבילו " הוא אמר ואני שתקתי
שתקנו במשך כמה זמן עד שהוא הואיל בטובו להושיט את ידו ולשחרר את הדלתות מנעילה וקמתי בקפיצה אחת מהאוטו כשפתחתי את הדלת .
בחילה ומועקה התערבבו בתוך בטני לאורך כל הדרך , והם גברו רק עכשיו , לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר , רצתי מהר לשיחים בחצר האחורית של הבית והקאתי בשיחים.
ממש יופי , מתחת לחלון החדר של רוי .
האורות נפתחו מעליי בחדר של רוי והוא הסתכל עליי בעצב מאדן החלון בזמן שהתייפחתי והסתכלתי עליו במבט נואש .
הלכתי לכיוון הדלת הראשית וצילצלתי בפעמון ושמעתי את צעדיי העקב של אמא מתקרבים לדלת , רוקעים בחוזקה בפרקט של המסדרון .
הדלת נפתחה ואמא הסתכלה עליי .
"את לא נכנסת " היא אמרה
" חשבתי שאני חיה פה , כניראה שטעיתי " לחשתי כאשר הדמעות איימו לפרוץ.
"חשבתי שזה הבית שלך גם , אבל מסתבר שאת מסרבת לחיות בו ואת מעדיפה לבלות את הלילות שלך במקום אחר .. אז כן , תלכי אליו , המקום הזה הוא הבית שלך יותר ממה שאני מציעה לך" היא אמרה בכעס
"שלא תישכחי לרגע אחד , שהמקום שאני מבלה בו בלילות , הוא הסיבה שעדיין יש לנו כזה דבר שנקרא בית " צעקתי את זה בקול רם בתחושה שגם השכנים שלנו שמעו את זה.
היא השתתקה ומבטה התרכך , היא זזה הצידה מהדלת במחווה של 'כנסי'
נכנסתי הביתה ושוב הרחתי את הריח שלו , את הריח של הבית שלי .
למרות שאני מריחה אותו כל יום , לפעמים הריח הזה גורם לי לשלווה נפשית , כאילו הוא מלטף אותי ואומר לי 'תירגעי את בבית הכל בסדר עכשיו'
נכנסתי ובהיתי באמא שלי ורוי ירד במדרגות והסתכל עלינו .
ופתאום , משום מקום , היא חיבקה אותי חזק ואני חיבקתי אותה בחזרה , התגעגעתי לחיבוקים שלה כל כך , התגעגעתי אליה ואל האכפתיות שלה .
"אני שונאת אותך " היא לחשה מבעד לחיבוק ושמעתי אותה בוכה
"גם אני אותך " לחשתי וכמעט בכיתי גם אני
היא נישקה אותי במצח והרפתה מחיבוקה והלכה למטבח ,להדליק את הקומקום .
עליתי למעלה במדרגות והובלתי את רוי לחדרי .
התיישבנו במיטה שלי והתחלנו לדבר .
"אני ידעתי שזה מה שיקרה " רוי חייך
"אני לא " לחשתי וחייכתי חיוך קטנטן גם אני .
שתינו שתקנו וחיבקנו אחד את השני .
"אני צריכה לספר לך משהו " עזבתי אותו לרגע והתחלתי לדבר
"מה?" הוא אמר והסתכל עליי בסקרנות
"אני נוסעת לשלוש חודשים " אמרתי והסתכלתי עליו ומסיבה כלשהי הוא לא היה מופתע.
"אני יודע " הוא השפיל מבט
"איך?" שאלתי אותו , מופתעת לחלוטין .
"ג'יימס סיפר לי " הוא חייך
"ממזר " אמרתי בשוק .
"אל תדאגי הוא הסביר הכל את לא צריכה לטרוח" הוא אמר בזמן שחייכתי מכיוון שאבן ירדה מליבי .
"אז מה אתה חושב על הצעד הנועז שלי ?" חייכתי
"אני חושב שזה נהדר" הוא חייך ואחז את כתפי
"ואיך אתה חושב שאמא תגיב?" שאלתי אותו
"היא יכולה להגיב איך שהיא רוצה , כי את לא הולכת להקשיב לה או להיות מושפעת מהתגובה שלה " הוא אמר בקיבעון מוחלט .
"הימים יגידו " אמרתי ונעצבתי
"הימים ישתקו" הוא אמר בניסיון לעודד אותי .

הבוקר הגיע וכשפתחתי את עיניי , שמחתי לגלות שאני במיטה שלי , שישנתי כמו שצריך ואני יכולה להמשיך לישון כי אין בית ספר היום .
ירדתי במדרגות בחולצה והתחתונים שלי וראיתי את אמא יושבת במטבח , קוראת עיתון ושותה קפה .
בדיוק ברגע הזה הרגשתי בבית יותר מאי פעם , היא הפנתה את מבטה כשראתה אותי וחייכה אליי ואני בחזרה אליה .
התיישבתי מולה והרגשתי אנרגיות חיוביות שבאות ממנה , אז החלטתי לספר לה .
"אמא , אני נוסעת בקרוב" אמרתי והיא הורידה את חיוכה והניחה את הכוס קפה שלה על השולחן
"חשבתי שדיברנו על זה " היא אמרה
"זה פרויקט של שלושה חודשים " אמרתי
"קצת יותר מידי לא?" היא לחשה
"לא" אמרתי
"למה הפרויקט ? מי מארגן אותו ? איפה ?" היא שאלה את השאלות הנכונות , הלוואי והייתי יודעת את התשובות אליהן .
"לא יודעת " אמרתי בכנות
"את עובדת עליי נכון?" היא אמרה וציחקקה
"לא" אמרתי לה בהשפלת מבט
"אין לך פשוט גבולות רוקסן" היא הורידה את החיוך מפרצופה
"נכון מאד" אמרתי וניסיתי לעודד אותה
"תבטיחי לי דבר אחד " היא הסתכלה עליי בנואשות
"כל דבר " אמרתי לה וחייכתי
"שאני יכולה לסמוך עלייך ולתת לך ללכת בלב שקט" היא אמרה
"אני יכולה להבטיח לך עם היד על הלב " אמרתי לה ושתינו חייכנו .

שבועיים עברו מהר , העברתי את הזמן בלילות בבר עם קופר ומדי פעם עם נינה כשהיא הואילה בטובה לבוא , ג'יימס קפץ לבר מידי פעם לשאול לשלומי אבל לא יותר מזה.
השבועיים האלה היו כל כך רגועים ונורמטיביים אבל כל יום שעבר סומן בלוח שלי מעל מהמיטה כי משמעו שתאריך הפרויקט קרב וקרב.
לא שמעתי מתומאס במשך השבועיים האלה אבל לפני יומיים קיבלתי ממנו הודעה
"אנחנו נבוא לאסוף אותך בשש בבוקר בסוף השבוע , שימי שעון מעורר" כך היה רשום בהודעה .
לבית ספר ג'יימס לא בא גם כל השבועיים , שיערתי שהוא צריך לסדר עניינים לקראת הנסיעה וחששתי שיש סיבה אחרת .
העברתי את כל הזמן בבית ספר עם נינה , תקועות בתחת אחת של השנייה ויש לי תחושה שאנחנו קרובות יותר ממה שאי פעם היינו .

אמא נכנסה לחדר וקטעה את המחשבות שלי , היא סחבה בידיה שלוש ג'ינסים ושלוש חולצות ושמה אותן על המיטה שלי כדי שאני אדחוס אותך בתיק נסיעות שלי .
באיטיות רבה סידרתי את התיק גב נסיעות שלי שהיה מיועד בדרך כלל למחנאות עם המעט בגדים שהכנסתי לתוכה .
הצצתי בשעון והיה כתוב 5:45 בהודעה של תומאס היה כתוב בבירור שש , אז התיישבתי עם אמא בסלון וחיכיתי לצלצול עם פרפרים בבטן .