°•המכשפה הנודדת•° – לכודים (פרק 20א)

°•לכודים•° – פרק 20א

פקחתי עין אחת וצווחתי. מולי ניצב פרצוף מוכר. "בוקר טוב מאהב קטן" אמרה לולי. הבטתי אל הנערה הזרה משמאלי. השבתי את מבטי אל לולי בהבעה מתנצלת.
"איך? מה את עושה פה? חשבתי שעזבת!" היא צחקה צחוק מריר. "באמת עזבתי, עד שהחזיונות חזרו. חייבת לאמר, התגעגעתי אלייך. אבל מי זו?" הסמקתי.
זו איזו, מישהי, מהבר אתמול ו.." לולי גילגלה את עיניה. "אתה לא זוכר. גברים.. הא! כולם אותו דבר." מילמלה.
"אוף לולי, אם הייתי יכול לחבק אותך.." צחקתי. פניה הרצינו. "הצבא עומד לתקוף את העיר." אמרה.
"מה?" קראתי בתדהמה."לתקוף? מילא לסרוק, אבל.." לולי הנידה בראשה. "הם יודעים על הכוחות של סילם- מבחינתם היא יכולה להיות כל אחד בתחפושת" פי נפער.
"חייבים להזהיר אותם!" קראתי. "העניין כבר טופל, אבל אתם צריכים לצאת מפה. המקום הזה לא בטוח" הנהנתי בהסכמה.
"את מוכנה להעיר את ארו וסילם? אני לא רוצה" מילמלתי. "מצטערת חומד, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לצעוק, ואני לא רוצה להזעיק לפה את המשטרה".
רטנתי וקמתי. נכנסתי בשקט לחדרם, לולי אחרי. לרגע התלבטתי את מי להעיר קודם. "ארו! ארו!" טילטלתי אותו. "המ? מה?" עיניו נפקחו לכדי סדק צר. "לולי פה! והיא הביאה חדשות." עיניו של ארו נפקחו לרווחה. הוא התיישב והאזין בשקיקה לכל הסיפור.
כשסילם התעוררה החלטנו לצאת שלושתינו מהעיר, כשלולי תישאר מאחור לטפל בחשבונות ולדאוג להשיב את הנערה מהבר בשלום לביתה.

"מה זאת אומרת אתם לא נותנים לנו לעזוב?" שאלתי בכעס. השומר הרטנוני השיב לי במבט שדי בו לקדוח חורים בקיר. "אם כולם עוזבים, עיר לא מוגנת. קפיש?" אמר בקול צרוד.
"אבל אנחנו בכלל לא אזרחים!" התלונן סהר. "צבא פה בחוץ, כולם חיילים!" קרא השומר בכעס. "אבל אנחנו לא יכולים להילחם!" אמרתי בתחינה. השומר בחן אותנו בעין חשדנית.
"אלפים טובים דיוק קשת. זאבים יש טפרים. נשים יוצאת" אמר בהבעה מרוצה. "ואו ואו ואו! מה זאת אומרת?" שאלתי בעלבון. ארו נעץ בי מבט מתרה.
"אבל היא גברת, אי אפשר לתת לה להסתדר לבדה" נעצתי בו מבט. "אז גם אישה נשארת" התעקש השומר והושיט לארו קשת אחת ושני סטים של שריון. "איש זאב מסתדר כן?" שאל. "בטח, תתן לזאב לצאת בלי שריון" מילמל בכעס כשהסתובבנו ויצאני לכיוון השני.
הסתובבתי אל ארו וסטרתי לו. "אוו! מה?!" הוא נעץ בי מבט מבולבל. "גברת? באמת?!?" שילבתי את ידי. "הייתי חייב לנסות! רק ככה אולי הוא עוד היה משחרר אותנו" צחקק. לא הצלחתי לעצור חיוך קטן. "אידיוט" מילמלתי.
בתגובה הוא פרץ בצחוק ושם את ידו על כתפי. נשקתי לו על לחיו. "תמיד חשבתי שאלפים הם עם מתנשא עם אוצר מילים גבוה. אתה לא מדבר בשפה גבוהה במיוחד, אבל אתה חתיכת מתנשא!" אמרתי בטון סלחן.
לולי הבזיקה לידנו. סהר נראה חסר אונים. "אני היחידי שמודאג לגבי איך לעזאזאל נצא מפה? כשהגענו השערים היו פתוחים, אבל עכשיו סגרו אותם וכל השאר מוקף חומה" לולי לא נראתה מופתעת. "פשוט מאוד" אמרה. "אסור לתת לעיר ליפול"

סילם כבר די מיומנת עם האבנים שלה. אני רואה אותה מתאמנת, היא מסוגלת לפגוע במטרה ממרחק של מאה מטרים.
התיישבתי על הספסל ובהיתי בה, שיערה נוצץ מזיעה בשמש החמה. עיניה מצטמצמות בריכוז. שלפתי את הקשת וכיוונתי. החץ פגע במטרה בקול רשרוש. היא הסתובבה בהפתעה.
"מתאמנת לקרב?" חייכתי אליה. "הי! כמה זמן אתה פה?" שאלה, מחזירה לי חיוך. "לא הרבה, אבל הייתי יכול לצפות בך כל היום" צחקתי.
"מישהו צריך להגן עליך, לא?" שאלה בהתגרות. "נסיכה מפונקת" השבתי לה. חיוכה התרחב והיא שבה לאימונים.
למעשה הגעתי לזירה במטרה מסויימת. כבר הרבה זמן סילם מבקשת ממני דבר מה, וזה בסדר, כל עוד היא בטוחה.. המגבלה היחידה הייתה חוסר היכולת, שכן בשטחי הפרא בהם סיירנו לא היו חנויות, וגם בערים מעולם לא מצאתי את מבוקשי. אבל אתמול, סוף סוף מצאתי.
"סילם, יש לי מתנה בשבילך" קראתי אליה. היא הסתובבה בסקרנות. הוצאתי את הקופסא מכיסי. היא הייתה יפה, עטופה בסרט אדום, תהיתי כיצד היא תגיב.
הושטתי לה את המתנה. היא התירה את הקשר. הבטתי בה בציפייה, הלם ניכר בפניה.
"אלוהים ארו! סוף סוף!" קראה וחיבקה אותי. "אבל לא עכשיו" לחשתי. "למה לא?" שאלה. "צריך לחכות לזמן המתאים" הסברתי והסתתי שיערה תועה אל אחורי אוזנה.
"בסדר נסיך שלי" אמרה ונישקה אותי. "אני אשים את זה בחדר, את חזרי להתאמן" ביקשתי. היא הנהנה באושר. נפרדתי ממנה כשעל פני חיוך מטופש.
"מה עושה אותך כל כך מאושר?" קולו של סהר הקפיץ אותי. הסתרתי את החבילה בשרוולי.
"כלום" אמרתי בקול רגוע. "אני מריח שאתה משקר" אמר ביובש. צימצמתי את עיני. "סילם. היא מדהימה" עניתי, זה הגיע לו.
"ואו, חידשת" אמר בסלידה ויצא מהדירה. נשמתי לרווחה- לפעמים סהר מוציא ממני את המיץ. לא רק שהוא פיקשש עם הילדה ההיא, אלא גם גרם לי לריב עם סילם. הזיכרון צווט בליבי. היא אוהבת אותי, חיזקתי את עצמי. היא האחת שלי, ואני.. השתתקתי. משפט אחד זהר בראשי, צף ועולה על כל האחרים. יום אחד זה יקרה, נשבעתי. יום אחד, בקרוב.

אי יוזד טו רול זה וורלד, סיז וולד רייז וון אי גייב זה וורד, נאו אין זי מורנינג אי סליפ אלון, סוויפ זה סטריטס אי יוזד טו אוון.." צחקקתי ונכנסתי לחדר.
"אז זה מה שאתה עושה כשאני משאירה אותך לבד? "זה תמיד זמן טוב לקולדפלי" צחק וקם. הוא אחז בידי וסיחרר אותי.
"אי יוזד טו רול זה דייס, פיל זה פיר אין מי אנמיז אייז. ליסטן אז זה קראוד וולד סינג,-" דחפתי אותו על המיטה.
"נאו זי אולד קינג איז דד! לונג ליב זה קינג!" צווחתי ונאבקתי בו. התגלגלנו, מתפוצצים מצחוק. "אני מטורף עלייך!" לחש באלפית ונשק לכף ידי. נמסתי. הוא האחד..