ילדי הכוכבים – פרק ראשון

פרק ראשון –
לילי פאריטי

זה היה לילה חשוך מאין כמוהו, ומזג האוויר היה הפכפך.
ככל הלילות שבחודש ספטמבר, גם זה היה לילה קצת מוזר, הנע בין שרב קיצי לצינה סתווית.
היום היה היום הראשון ללימודים, ולכן כל הילדים כבר היו במיטות.
פנסי הרחוב היו מכובים בשעה מאוחרת שכזאת.
חושך.
מקור האור היחיד ברחוב הקטן היה היה הירח המלא, גדול ומואר.
כל הכוכבים היו מכוסים בענני גז תעשייתים, והירח נשאר לבדו.
נושא בנטל הגדול הזה, להאיר את הכל לבד.
לפתע, קרן אור בודדה נשלחה אל הקרקע, מקורה מן הירח. דמות לבנה ושקופה, כרוח רפאים, התגבשה.
היא הייתה גבוהה, בעלת תווי פנים חדים, שיער לבן וארוך עד ברכיה, אוזניים בולטות, ועיניים מוזרות… מהפנטות, אם יש לציין.
הן נעו בגווני תכלת בהיר, לבן וכסוף.
הדמות החזיקה בתינוקת קטנה, מוזרה אף יותר.
עורה בהיר, כמעט לבן, ריסיה ארוכים, אוזנייה קטנות, ותווי פניה עדינות – אך בו זמנית חדות.
שיערה היה שיער בלונדיני כסוף, כמעט לבן, שצמח בפלומה קטנה על ראשה.
עיניה היו כחולות מהפנטות, עדינות ויפהפיות.
דמות הרפאים נשאה את התינוקת עד למפתן דלת בית קטן, בעל גינה וגג רעפים.
היא צלצלה בפעמון.
כאשר נשמע קול צעדים מבעד לדלת האלון החומה, היא נעלמה עם הרוח, משאירה אחריה נצנוץ באור לבן שנעלם בהדרגה.
קול קרקוש נשמע, עד שהדלת נפתחה לגמרי.
גברת צעירה, בשנות השלושים לחייה, הציצה.
היה לה שיער חום חלק שגלש על כתפיה, עיניים כחולות מימיות, ועור מעט שזוף.
היא הביטה מעט למטה, אל שטיחון הדלת הפרחוני, וראתה את התינוקת.
היא הייתה מכורבלת בתוך עריסה קטנה וכסופה, וטוב שכך, כי צינת הסתיו החלה להתגנב לאוויר.
היא חייכה מעט, חיוך שחשף את גומות החן העמוקות שלה ואת שיניה הלבנות, והכניסה אותה פנימה.
הסלון היה מסודר, כל הכריות הירוקות הונחו במקומן.
המטבח נצנץ באור הירח הדק שנכנס מהחלון, שכוסה בוילון דק בלבד.
המדרגות היו מוצללות מעט, ונראו מסתוריות מאוד אם לא היית יודע באמת מה יש כשעולים בהן: חדרים מבלוגנים, וכביסה.
בעיקר כביסה.
היא נכנסה עם התינוקת בשקט למטבח, ונעמדה על קצות אצבעותיה כאשר הניחה את התינקות על השיש הלבן.
היא בחנה אותה מכל הצדדים, עדיין לא מאמינה שהיא מצאה אותה על מפתן דלתה, כמו בסרטים שהייתה רואה בשקיקה בילדותה.
לפתע הגברת שמה לב למכתב קטן ולבן שהיה מוצמד לעריסה.
היא קראה אותו בשקיקה, מתעמקת בכל אחת מהאותיות הכחולות והמסולסלות שהיו רשומות.
היא שפשפה את עיניה כלא מאמינה, ואז הרגישה את ראשה.
הוא פעם בחוזקה מרוב התרגשות.
בדיוק כמו לבה, שכמעט יצא ממקומו ברגעים אלו.
"מרי-אן, מה קורה שם למטה?" נשמעה צעקה מחוספסת של גבר.
מרי ידעה מיד שהוא כועס, מכיוון שהשתמש בשמה המלא רק כאשר כעס מאוד.
היא מיהרה להחביא את התינוקת בתוך אחת המגירות, משאירה את המגירה פתוחה במקצת.
היא ידעה שהדבר הנכון היה לספר לאמיל מחר בבוקר.
בבוקר, אחרי הקפה השחור שלו, הוא הרבה יותר רגוע.
היא העיפה מבט חטוף אל התינוקת, ועלתה במעלה המדרגות, משמיעה קול צעדים עמומים על מדרגות העץ החלול.
המכתב נפל מהדלפק במטבח בקול חלוש, מראה רק מילים אחדות שאפשר לראות.
'תטפלי היטב בלילי פאריטי שלנו'

———