הסיוט

לפעמים אני מעדיף לחיות בלי הורים ובלי משפחה.
אבא שלי גם ככה לא אוהב אותי, להפך.. הוא לא מפסיק לומר לי כמה הוא שונא אותי.
ותאמינו לי הוא לא רק מדבר, הוא מוכיח לי את זה בכל פעם שהוא מתעצבן.
וזה לא משנה אם הוא עצבני על מישהו אחר.. זה עדיין יוצא עליי.
אני כמו שק איגרוף, שמוציאים עליו את כל העצבים כשעצבניים ולא רוצים להראות את זה לשאר העולם.
ואמא שלי עזבה עוד כשהייתי קטן, ממש תינוק.
היא הייתה צעירה ולא מוכנה להיות עוד אמא.
אני מבין אותה, לאיזה בת 19 יש כוח עכשיו לגדל ילד?
השאלה היא.. למה לא חזרת אמא?
בכל מקרה עכשיו אני כבר די מבוגר. בן 19 עוד מעט. ממש גבר כבר לא?
אבל זה עדיין לא משנה כמה אני גבר, אבא עדיין יותר חזק ממני.
יש הורים שמפחדים מהיום שבו הילדים שלהם יעזבו את הבית.
אצלי זה שונה, אבא לא יכול לחכות ליום שבו אמות כבר.
אני מבין אותו.
הוא איבד את אהובתו וזכה בי, לא כזה ניצחון אני מניח.
יש לי חברה, היא מדהימה.
היא מבינה אותי.
היא רוצה להתעמת עם אבא שלי.
אבל לא נראה לי אני אתן לה.
אמרתי לה שאני לא מרגיש בנוח עם זה שהיא תגן עליי מפניי אבא שלי.
לא יודע זה קצת מוריד מערכי כגבר נראה לי.
אולי אני טועה מה אני יודע בכלל.
כשאני איתה, אני הבנאדם הכי מאושר בעולם. כול כך טוב לי איתה. כל כך טוב לי שהיא שלי ואני שלה. טוב לי שמצאתי אותה. היא כמו מים במדבר בשבילי.
חיפשתי מישהו שאוכל להישען עליו כל כך הרבה זמן… מישהו שיבין ויתמוך, ואינה מצאתי.
זה ממש נס מבחינתי.
אבל כשאני לא איתה, כשאני חוזר הביתה.. לאבא.
הכל משתנה.
הכל חוזר לשגרה.
וזה כאילו אף פעם לא באמת הייתי מאושר כמו שהייתי חמש דקות לפניי.
כאילו זה היה סתם חלום, חלום טוב שאף פעם לא ייתגשם.
אבל הכי נורא זה שכשאני מתעורר, אני מתעורר לסיוט שלא נגמר.
החיים שלי.
כשאני עם אבא שלי והוא אומר את מה שהוא אומר, או יותר נכון צועק.
אז אני רוצה למות. יכול להיות החלום של אבא שלי ייתגשם מתישהו.
יום יבוא והוא יתעורר בבוקר, יכנס לחדר שלי וירצה לצעוק ולהכות כמו שהוא תמיד עושה,
והוא ימצא אותי. רק שהפעם אני אהיה תלוי מהתקרה, ממש כמו ששק חבטות בדרך כלל תלוי.
ואני אהיה חסר חיים, והנשימה יהיה דבר שכבר אין אצלי. ממש כמו שק חחבטות.
אני אהיה דומם ולא חי.
והחלום של אבא שלי ייתגשם.
והוא כבר לא ייצטרך להתעורר לסיוט של החיים שלו.
לסיוט שבו אהובתו עזבה אותו בגלל תינוק.
הסיוט ייגמר.
וגם שלי.