הסם שלי

חיפשתי אור בתוך החושך. חיפשתי שלווה בתוך הכאב. רציתי אהבה כי את עצמי שנאתי ורציתי שמחה כי לזה הזדקקתי. הפסקתי לחפש, הפסקתי לרצות, הפחדים שלי הפיגו את התקוות, האמת שכבר ויתרתי על לנשום אוויר פסגות.
ושניות לפני רגע האמת מצאתי תרופה לכל הבעיות. ושניות לפני שנפלתי, הפחדים נעלמו על ידי התקוות. התרופה שלי היא אתה והתקווה שנותרה, נשארה בידך. אתה היית האור בתוך החשכה והיית הרבה מעבר לשלווה בתוך עולם הכאב. אתה זה שאהבת אותי כשנותרתי לבד ובתוך הבועה ידעתי שאתה האחד.
והחיוך בשפתיי נותר כדרך קבע, אך הפעם נשאר על פני מתוך אושר ולא סתם כמו צבע.
אני לא זוכרת מה קרה, אבל פתאום החושך חזר, ואפילו אור זעיר ממך לא נשאר. החושך השתלט עלי בעוצמה, אני חושבת שעכשיו הכל שחור מכפי שהיה. הכאב חזר גם הוא, השלווה כאילו לא הייתה, והשנאה צחקה שוב על כל רגע שאותי רימתה.
אמנם ההתחלה דומה אך הסוף שונה. ידעתי שהתרופה היחידה שריפאה אותי הייתה אתה ודבר לא יחזיר לי שוב את התקווה. והלב כואב לי אף יותר כל רגע שעובר. והפעם החלטתי להרים ידיים, הפעם החלטתי לנסות שוב לפול.
תודה שהיית הסם שלי. תודה שהיית כדור השמחה. תודה שהבאת לי תקווה, אך אותי הזמן לא ריפא, ואתה המשכת כבר הלאה.