אהבה זו לא אגדה פרק 28

אני רציתי לפרסם פרק לני יום כיפור, ככה שתוכלו לקרוא וליהנות לפני שאתן לא יכולות לגעת במחשב ולא לטחון כרגיל.
אז לכל לא חובבי הקיטשיות, היום הגיע! פרק ללא קיטשיות! יש! ווהו! מה שזה לא היה!
קיצור, פרק ללא קיטשיות, מקווה שתאהבו :)

"זהו? הכל מכוסה בניילון?" אלכס ווידא.
"כן." אמרתי בדיוק שכיסיתי את הכיסא בניילון והתקדמתי אל עבר אלכס. "עכשיו אתה מוכן לגלות לי מה יש בקופסאות האלה?" שאלתי והצבעתי על קופסאות הקרטון הקטנות שנחו על הרצפה מכוסה בניילון.
בתור תשובה, אלכס התכופף ופתח את אחת הקופסאות והוציא משם משהו. "ברוכה הבאה לעולם של גרפיטי." הוא חייך ושקשק את בקבוק הספריי בידו.
"אמא שלך מרשה לך בכלל לעשות גרפיטי על הקיר?" שאלתי.
"לפני שעברנו עשיתי את זה כל יום, ולא היה לה אכפת." הוא משך בכתפיו. הוא התכופף לקופסא והוציא משם עוד בקבוק ספריי. "קחי." הוא זרק אותו אליי.
תפסתי את הבקבוק הצונן בידי. "אף פעם לא השתמשתי בזה." אמרתי ובחנתי את הבקבוק מכל כיוון, מקווה לכפתור קטן שאומר: 'לחץ בשביל להפעיל', או משהו כזה.
"לפני שמשתמשים בזה, צריך לדעת מה את רוצה ליצור. מה יש לך בראש?" הוא שאל.
"אה… לא יודעת. אני אף פעם לא עשיתי גרפיטי, איזה מושג היה לי מה לעשות?"
"בואי נראה…" אלכס הרהר. "תנסי את זה. תעצמי את העניים שלך, ותתארי לעצמך תמונה בראש."
עשיתי מה שהוא אמר לי. ניסיתי נואשות לחשוב על משהו, אבל לא עלה לי כל רעיון. "אני לא מצליחה." פקחתי עניים.
"זה יכול להיות כל דבר. בגלל זה גרפיטי זאת אומנות חופשית, גרפיטי יכול להיות כל דבר שאת רוצה. צבע, צורה, דרך, סוג אומנות-"
"יש לי!" קראתי. "יש לך מברשות ודליי צבע?"
הוא הביט בקופסאות שהיו לרגליו. "כן, יש פה כמה דליי צבע קטנים, ויש מברשות צביעה במחסן. למה?"
"אפשר לשלב אומנות! אתה תלמד אותי איך לעשות גרפיטי, ואני אלמד אותך לצייר. נשלב בין השניים, וניצור יצירה מקורית. מה אתה אומר?" סיפרתי לו על הרעיון שלי.
"זה… מושלם." הוא הסכים.

"ספריי?"
"יש."
"דליי צבע?"
"יש."
"מברשות?"
"יש מברשות, דליי צבע, מסכות, כל מה שצריך." אלכס הבטיח לי ושם את ידו על כתפיי.
הבטי בקיר הלבן, ודמיינתי איך זה יראה בסוף. "נראה לך שזה יצא טוב?" שאלתי וסובבתי את ראשי אליו.
"כל עוד נעשה כיף, זה היה מושלם."
"אין בעיה." הסכמתי. "עכשיו המורה, תראה לי איך עושים גרפיטי?"
הוא צחק. "כן תלמידתי, אני אשמח להראות לך זאת." הוא אמר בקול סמכותי, ובסוף קד קידה קטנה. "קודם כל, מסכה." הוא אמר והושיט לי מסיכת נייר פשוטה אך רב שימושית. "את חייבת לשים את זה כל הזמן, במיוחד שאת במקום סגור. לא כדי לנשום את האדים של הצבע."
לקחתי את המסיכה ושמתי אותה מסביב לאפי ופי. אלכס עשה את אותו הדבר.
"אני בטח כמו איזה חייזר." התלוננתי, וקולי נשמע טיפה שונה מבעד למסיכה.
"לא, את נראית כמו דארת' ויידר בבת." אלכס אמר.
"תודה רבה." הודתי לו בציניות. "טוב, בוא ניגש לזה כבר, אני לא יכולה לחכות להתחיל."
אלכס לקח בקבוק ספריי והושיט לי אחד. "קודם כל תנערי את הבקבוק."
ניערתי את הבקבוק כמו אלכס.
"יופי. אחרי שגמרת עם זה, תפתחי את הבקבוק ותוודאי שהספריי יוצא לכיוון הקיר. את לא רוצה לרסס לעמך צבע בפנים, זה נורא לא נעים. מנסיון."
צחקתי. "ריססת לעצמך צבע בפנים?"
"שבוע הסתובבתי עם פנים ירוקות." הוא הניד בראשו. "לא הווייה הכי מדהימה שיש."
פתחתי את בקבוק הספריי ווידאתי שאני עומדת לרסס לכיוון הקיר ולא אליי.
"מוכנה?" אלכס שאל.
הנהנתי.
"אז בואי נתחיל." הוא אמר והתחיל לרסס על הקיר.
עשיתי כמוהו, וראיתי את הצבע ניתז על הקיר. "מישהו צריך להנציח את זה." מלמלתי.
אלכס הפסיק לרסס. "תמשיכי, אני כבר חוזר." הוא אמר והניח את בקבוק הספריי על הרציפה, יוצא מהדלת ומשאיר אותי לבד.
המשכתי לרסס את הקיר, כל כמה שניות ניערתי את הבקבוק בשביל לרסס עוד צבע. אחרי כמה דקות, אלכס חזר עם משהו בידו.
"מה זה?" שאלתי וניערתי את הבקבוק בידי.
"תגידי שלום למצלמה." הוא הדליק את מה שהיה בידו, ואז קלטתי שזאת מצלמת ווידאו.
"אני לא הייתי רצינית!" קראתי ומיהרתי להפנות את פניי לצד השני, כדי שמצלמה לא תראה את פניי.
"אל תגידי לי שאת שונאת להצטלם." אלכס מחה.
"כן!" אמרתי כמובן מאליו.
"נו, אף אחד לא יראה את זה! זה רק לשנינו." הוא הבטיח לי.
"מבטיח?" שאלתי מהוססת.
"כן." הוא אמר בקול מרגיע.
"אוקי." לאט סובבתי את ראשי אל עבר המצלמה.
"שלום לדארת' ויידר הבלונדיני." אלכס אמר.
"נורא מצחיק." עשיתי פרצוף. "תוזיז את התחת שלך לכאן, אני לא ירסס את כל הקיר הזה בעצמי."
"כן המפקדת!" הוא הצדיע והניח את המצלמה על השידה הקרובה. הוא לקח את בקבוק הספריי ועזר לי לרסס את שאר הקיר.
"ואחרי שגמרנו עם הרקע, עכשיו מתחילה העבודה האמתית." אלכס אמר. "את זוכרת על מה קבענו?"
"כן."
"אוקי, אז עכשיו אנחנו פשוט משרטטים מה אנחנו רוצים לרסס. זה נוא דומה לציור ביד, רק עם ספריי."
"הבנתי." לקחתי בקבוק ספריי עם צבע אחר וניערתי את הבקבוק. "אתה מורה נורא טוב, אתה יודע?"
"ואת תלמידה לא רעה בכלל."
"חכה, עוד מעט אני המורה. נראה אם אתה תהיה תלמיד טוב." פתחתי את בקבוק הספריי והתחלתי לרסס את הצורה על הקיר.
"גמרת?" הוא שאל.
"כן." אמרתי והתרחקתי מהקיר. "מה אתה חושב 'המורה'?"
"זה מצוין, 'תלמידה'." הוא אמר וכרך את זרועו סביב כתפי. " עכשיו רק מרססים את הבפנים, ואז מגיע החלק שלך."
"אז למה אנחנו מחכים? בוא נרסס." אמרתי וניערתי קלות את בקבוק הספריי בידי.

"גמרנו!" התנשפתי. "עכשיו אפשר להוריד את המסכות האלה? זה כבר מתחיל להציק." התלוננתי.
"כן, אפשר." הוא צחק והוריד את המסכה מפניו, וגם אני. הוא הביט בקיר המרוסס. "זה מתחיל לקבל צורה, את יודעת?"
"וזה אומר שעכשיו תורי ללמד אותך את סודות המקצוע של ציור." התכופפתי ולקחתי מברשת צביעה. "מוכן ללמוד?"
"עם מורה כמוך, אני יואמר כן בלי לחשוב פעמיים." הוא התכופף ולקח גם מברשת. "ובכן 'המורה', מה עושים?"
"אז ככה, יש לנו בסיס, שירטוט, כל מה שאנחנו צריכים. תפתח את דליי הצבע ונתחיל."
פתחנו את דליי הצבע בקצת קושי, וטבלנו את המברשות בצבע.
"אז עכשיו אתה חייב להתרכז ולדעת מה אתה רוצה לצייר. צריך לצייר מהנשמה, לא רק ביד. " אמרתי והתחלתי לצייר על הקיר.
אחרי כמה שניות של צפייה בי, אלכס הצטרף אליי. "זה די מוזר. אני לא רגיל להחזיר מברשת בשביל לצבוע קיר."
"ולהחזיק בקבוק ספריי יותר נוח?" שאלתי וציירתי קו מעוקל.
"אני התחלתי לצייר ככה. אני רגיל להחזיק בקבוק ספריי ביד, לא מברשת." הוא אמר וטבל את המברשת בצבע שוב. "אבל זה תמיד נחמד לנסות משהו חדש."
"או לעשות דברים שלא רצית לעשות קודם." הוספתי. ניסיתי לגרום לו לדבר על אבא שלו. אני רוצה לשמוע עליו, לדעת למה הוא לא רוצה לפגוש אותו.
"את מנסה לרמוז לי משהו?" הוא שאל.
שתקתי והמשכתי לצייר, אך בצורה יותר מתוחה.
שתקנו במשך דקות, טובלים את המברשות בדליי הצבע וממשיכים לצייר.
"אדם." אלכס אמר פתאום.
"מה?"
"ככה קראו לאבא שלי, אדם." הוא המשיך לצייר בזמן שדיבר. "הוא ואמא שלי נפגשו במקרה, והתאהבו. הם היו בערך בני עשרים, והחליטו לקחת את מערכת היחסים שלהם לשלב הבא." הוא לא הביט לי בעניים, אלה עקב אחרי ידו שציירה על הקיר. "אני לא יודע בדיוק מה קרה שם. הם לא השתמשו באמצעי מניעה, או שזה פשוט קרה, אין לי מושג. בקיצור, אמא שלי נכנסה להריון."
ניסיתי להמשיך ולצייר, אבל לא יכולתי. הנמכתי את זרועי והקשבתי לאלכס בזמן שדיבר.
"אני לא יודע מה אבא שלי חשב. שאמא שלי הייתה בחודש תשיעי, בדיוק שבוע לפני הלידה, הוא עזב. אני לא יודע למה, ואם אמא שלי יודעת שהיא לא מספרת לי. אמא שלי נשארה עם דירה קטנה, ממש מעט כסף, ותינוק שלא ידעה איך לטפל בו. שגדלתי קצת, עזרתי לה בכל מה שיכולתי. היא תמיד עבדה עד שעות מאוחרות, בקושי הייתה בבית, וניסתה להרוויח מספיק כסף בשביל שהיו לנו איך לסגור את החודש. תמיד קיללתי את אבא שלי על זה. הוא עזב אותי ואת אמא שלי לבד, ואפילו לא תרח להרים טלפון ולשאול מה שלומנו. כלום. הוא פשוט נעלם. שהייתי בערך בן 15, אמא שלי פגשה את ריק. הוא היחיד שגרם לה לשמוח מאז אבא שלי. המצב הכלכלי שלנו היה יותר טוב, עברנו לבית גדול יותר, והכל נדמה טוב יותר. אבל רוב החיים שלי אני גדלתי בלי אבא שידאג לי, שישמש לי כדוגמה. אמא שלי סבלה כל השנים האלה בגללו." הוא הפנה את מבטו אלי. "ואז סיפרת לי שהוא רוצה להיפגש איתי. אחרי מסיבת ההפתעה שלך, נשארתי ער כל הלילה ודמיינתי פגישה איתו. איך אני אצעק עליו שהוא השאיר אותי ואת אמא שלי לבד, שהוא פגע בי ולא מגיע לו לפגוש אותי. אבל מה שבאמת אני מרגיש, זה פגוע שאבא שלי לא היה איתי כל הזמן הזה, והתגעגעתי אליו."
שתקתי.
"כל מה שנשאר לי ממנו זו תמונה. אני מפחד שהתמונה הזאת תחזור לחיים, ואני אפגוש אותו. אמרתי את כל זה לאמא שלי, והיא קבעה עם אבא שלי שיבוא בעוד יומיים."
"אם אתה רוצה… אני יכולה להיות איתך, בשביל תמיכה מהצד." ניסיתי לעודד אותו.
חיוך קטנטן הבזיק בזווית פיו. "תודה, אן."
"שנחזור לצייר? מספיק התבאסנו." הצעתי.
"כן, צודקת." הוא הסכים וחזרנו לצייר בשתיקה.